TALK TO US דברו אתנו

Have something to say? We would like to hear from you!

יש לכם משהו לאמר לנו?  אנחנו נשמח לשמוע מכם
 

 

           

123 Street Avenue, City Town, 99999

(123) 555-6789

email@address.com

 

You can set your address, phone number, email and site description in the settings tab.
Link to read me page with more information.

Police & social worker's violence
אלימות מהמשטרה ומהעובדות הסוציאליות

December 2011, one minute of N. Ambash's investigation (18 years old son of Ilana & Daniel Ambash).

" We will crush you! We will knock you down! Those who are suspects we trample them down! We are D-9 bulldozers! Tell me, are you a suspect or are you a victim of your father?"

Where are you? Are you a victim or are you a suspect? Tell me! Are you a victim or are you a suspect? You tell me! If you do not, we will treat you like that and like that, we will force you. We are strong, we know very well how to do our job. We will put you back into prison, we will extend the detention, we will do to you these things we know how to do. We are champions in this circus, champions! These are the things we know how to do to people – we will force you like that! We will beat you up like that! We will force you, we do not see you even from a close distance. We will crush you ! We will knock you down! Those who are suspect we trample them down! We are D-9 bulldozer!. D-9 is small compared to us. If you’re not with us we are against you. And our head is stronger. Head to head, our head is stronger. We are strong, our head… We will break yours, we are champions. We are champions in this, we know very well how to do this. If you do not want, that's it, we will extend your detention, what will your life be like in prison, you’ll stay in prison. If you want to ruin your life, ruin it. You are suspect, brother. You are suspect. You are suspect. You are suspect. I tell you: you have two hats here and you choose which one you want, two hats: are you a suspect or are you a victim?

איפה אתה נמצא אתה קורבן או אתה חשוד ? תגיד לי אתה ! אתה קורבן או אתה חשוד ?! תגיד לי אתה ! אם לא, אנחנו נלך איתך ככה נכנס בך ואנחנו חזקים ואנחנו יודעים לעשות את העבודה שלנו מעולה אנחנו ניכנס נכניס אותך פנימה חזרה, נאריך את המעצר נעשה לך את כל הדבר הזה שאנחנו יודעים לעשות אנחנו אלופים בקרקס אלופים ! זה מה שאנחנו יודעים לעשות – אנחנו ניכנס בך ככה ! אנחנו ככה ניכנס בך ! אנחנו ניכנס בך לא רואים ממטר אנחנו דורסים אנחנו דורסים ! מי שחשוד אנחנו דורסים אותו ! D-9 ! קטן עלינו D-9 אם אתה לא איתנו אנחנו נגדך הראש שלנו יותר חזק, ראש בראש הראש שלנו יותר חזק. אנחנו חזקים הראש שלנו אנחנו.. שוברים אנחנו אנחנו אלופים אנחנו אלופים בזה זה.. זה מה שאנחנו יודעים לעשות אם אתה לא רוצה אנחנו זהו הארכת מעצר, מה החיים שלך יהיו בכלא אתה תהיה בכלא, אתה מבין שאתה תהיה בכלא ?! - אתה רוצה להרוס לעצמך את החיים תהרוס. – אתה חשוד אחי אתה חשוד, אתה חשוד, אתה חשוד ! אני אומר לך: יש לך פה שני כובעים תבחר מה שאתה רוצה, שני כובעים: אתה חשוד או שאתה קורבן ?

Daniel Ambash's stepson B. during investigation,  2011, part 1
 

Police investigator, Ronen Mizrahi, investigates violently B., 14 years old, stepson of Daniel Ambash, accusing him of having raped his little sister. B. denies absolutely, 2011- YouTube

L'enquêteur de police, Ronen Mizrahi, interroge violemment B., 14 ans, beau-fils de Daniel Ambash, l'accusant d'avoir violé sa petite soeur. B. nie catégoriquement , 2011- You tube

צפה ב-'תיעוד חקירת ילדים במשטרת ישראל החוקר רונן מזרחי מתנפל בצרחות ואלימות על קטין' ב-YouTube

«Police investigates B., minor, by terrifying him. The investigation was performed late at night. B.,14 years old, was not accompanied by his mother or by a social worker. The purpose ofthis way of investigating, contrary to Convention on the Rights of the Child, was to extract a confession against Daniel Ambash, the child's stepfather. Policeman Ronen Mizrahi frightened B., accuses him of rape, later he'll threaten him of sitting many years in prison unless...
Investigator Ronen Mizrahi : "you are lying, you touched a6 -year-old girl, your little sister!"
B.  : "I did not touch her. You can even ask my mother"
Ronen Mizrahi, screaming: "I'm not asking your mother, I'm asking you"
At this point, a child's requests :  the police investigator should stop yelling. The investigator comes up very close to the child's face and yells louder. Shocking video.
Ronen Mizrahi is not qualified for conducting children's interrogations. Ronen Mizrahi approached this minor, raising his voice, cursing him, accusing him of obscene indictments, screaming at him again, threatening him with gestures of violence and lied to him.
Daily night investigations for 14 days… Fearing to be jailed for an act upon his sisterhe did not commit, eventually B. testified falsely against Daniel Ambash.
District Court judges, who supposidly watched the videos of the investigation, indicating, in the judgment, that this inappropriate way of investigating did not alter the truth.
Further, the minor retracted his testimony against his stepfather and admitted perjury.
But the court refused to consider B.'s second testimony.
Daniel Ambash was convicted for 26 years of prison.»

Journalist Lory Shemtov, March 2016

 

«La police interroge B.,un mineur, en le terrifiant. L’interrogatoire a été effectué tard dans la nuit. B.,14 ans, n'a pas été accompagné par sa mère ou par un travailleur social. Le but de cette façon d'enquêter, contraire à la convention relative aux droits de l'enfant, était d'extraire une confession à charge contre Daniel Ambash, beau-père de l'enfant.
Le policier Ronen Mizrahi a effrayé B., l'accusant de viol, plus tard, il va le menacer de passer de nombreuses années en prison, sauf si...Enquêteur Ronen Mizrahi: "tu mens, tu as touché à une fillette de 6 ans, tu as violé ta petite soeur! " B.: «Je ne l’ai pas touchée, vous pouvez même demander à ma mère." Ronen Mizrahi, hurlant: « Je ne le demande pas à ta mère je te le demande à toi! »
À ce stade, l’enfant supplie l'enquêteur de cesser de crier. Le policier arrive alors très près du visage de l'enfant et hurle plus fort. Vidéo choquante.Ronen Mizrahi n’est pas qualifié pour mener des interrogatoires de mineurs. Il a levé la voix, il ainsulté le mineur, il l’accuse d’obscénités, physiquement très près du visage de l’enfant il hurle de plus belle avec des gestes menaçants.
Les interrogatoires de nuit se sont déroulés durant 14 jours B.a eu peur d'être condamné pour un crime qu'il n'a pas commis. Au final B. a témoigné faussement contre son beau-père, Daniel Ambash. Les juges de la Cour de district, qui sont supposés avoir visionnés les vidéos des interrogatoires, indiquent, dans le jugement, que cette façon quelque peu inappropriée d'enquêter n’a en rien altéré la vérité. (voir texte d’analyse du jugement de G-E Sarfati,2014, sur le site www.danielambash.info, rubrique ABOUT THE VERDICT).
En outre, quelques mois plus tard le mineur s’est rétracté devant la cour et a admis son faux-témoignage contre son beau-père. Mais le tribunal a refusé d’en tenir compte prétextant que B. s’était rétracté sous influence de sa mère (deuxième compagne) bien que B. ait rencontré seul, en tête à tête, l’avocat qui a rédigé son affidavit en juin 2013 (voir site
www.danielambash.info, rubrique PERJURY)
Daniel Ambash a été condamné pour 26 ans de prison.»

Journalist Lory Shemtov, March 2016

אימה וטרור במשטרת ישראל צפו בחקירת הקטין xxx, שבוצעה בשעת לילה מאוחרת, ללא שהקטין מלווה בעובדת סוציאלית, או אמא שלו. החוקר רונן מזרחי תוקף באלימות את הקטין, בניגוד לאמנת זכויות הילד, על מנת להוציא ממנו הודאה נגד אביו דניאל אמבש, ולא, הוא יתפור נגדו תיק שאנס את אחותו הקטנה. רונן מזרחי, חוקר: ילדה בת 6 תשקר? xx: אני לא נגעתי בה. אתה יכול לשאול אפילו את אמא שלי. רונן מזרחי, חוקר [צורח]: לא אשאל את אמא שלך. אותך אני שואל. בשלב זה הקטין מבקש מהחוקר שלא יצעק עליו, והחוקר מתקרב אליו וצורח עליו. הסרטון מזעזע. רונן מזרחי שאיננו מוסמך לחקור ילדים, הוציא הודאה מקטין מבוהל. רונן מזרחי, מתקרב לקטין, צורח לעברו קללות, מרים את קולו, מאיים עליו בתנועות ידיים אלימות ומשקר. חקירה לילית זו היא מתוך 14 חקירות יום-יומיות שעבר הקטין. בסופו של דבר, הקטין נאלץ להעיד עדות שקרית נגד אבא שלו, מחשש שיכנס לכלא על מעשה שלא ביצע כלפי אחותו. כך תפרה משטרת ישראל תיק לדניאל אמבש, בו נגזר עליו 26 שנות מאסר על לא עוול בכפו. שופטי ביהמ"ש המחוזי, שצפו בכל סרטוני החקירה, כולל של הגברת שמחה אמבש, שגם ממנה עולה אלימות מחרידה, לא פסלו את העדויות. בהמשך, חזר בו הקטין מעדותו נגד אביו. בית המשפט סירב לקבל את החזרה בעדותו והרשיע את דניאל אמבש ל- 26 שנים בכלא.
העיתונאי לורי שמטוב, מרץ 2016
 

Daniel Ambash's stepson, B. prosecution witness, admits false testimony against his stepfather,  sukkot 2013, part 2

B., stepson of Daniel Ambash, prosecution witness, admits false testimony against his stepfather under pressure and threats from police, 2013 - You tube

B., beau-fils de Daniel Ambash, témoin à charge, reconnait avoir porté un faux témoignage contre son beau-père sous la pression et les menaces des policiers, 2013 - You tube

הבן החורג של דניאל חזר בו מעדות השקר ,B.

 

Pourquoi et comment l'adolescent B. a fait un faux témoignage contre son beau-père Daniel Ambash puis l'a reconnu devant la cour. (Mais les juges n'ont pas tenu compte ses aveux de faux témoignage). Aujourd'hui B. est-il prisonnier de ses mensonges ? a-t-il peur de représailles ou de perdre les avantages et soutiens que son statut de "victime" lui accorde ?

Transcription
« J’ai grandi dans une famille avec beaucoup de frères et sœurs, avec beaucoup d’amour. J’étais content de faire parti de cette famille tant que nous avions tout ce que nous voulions et nous l’avions. Nous recevions beaucoup d’amour et de chaleur.
J’aimais monter à cheval, apprendre le karaté, recevoir des invités. Tout ce qu’on voulait, on l’avait. On faisait des spectacles à travers le pays et c’était amusant d’être acteur en même temps qu’on apprenait les textes sacrés. C’était amusant jusqu’au jour où la police nous a arrêté, nous a séparé, et ils m’ont traité comme un suspect. Ils m’on dit que si je ne parlais pas contre mon père je ferai de la prison à sa place. Puis ils ont vu que les menaces ne marchaient pas et ils m’ont acheté toutes sortes de choses et des cadeaux jusqu’au jour du tribunal. J’ai dit toutes sortes de mensonges au tribunal. A la fin je me sentais si coupable que je me disais à moi-même : cela ne peut pas être vrai ! j’espère que la vérité sortira et que mon père sortira aussi de prison, avec l’aide de Dieu. »

Why and how, teanager B., did a false testimony against his stepfather, Daniel Ambash and admit it in court . (But the juges refused to reconsider B.'s second testimony). Today is B. prisoner of his lies ? is he afraid of reprisals or to loose the benefits and support his "victim" status grants him ?

Transcription:
"I grew up in a family with lots of brothers and sistersand lots of love.  I was happy to be part of this family as long as we had everything we wantedand we did. We got a lot of love and warmth. I liked to ride horses, to learn karate, to have guests. All we wanted we would have. We performed throughout the country and it was fun to be an actor as well as learning holy books. It was fun until the police arrested us, separated us and they took me as a suspect, and they told me that if I did not talk againts my dad I would sit in prison in his place. Then they saw that these threats did not work so they brought me all kinds of stuff and gifts, until, finally I came to court. And I told all sorts of lies in court. At the end I felt so guilty that I kept saying to myself : it can not be true ! I hope the truth will come out and my father will got out of jail with the help of God. "

 


H. Ambash (21 years old, married and mother of 2 children), daughter of Ilana and Daniel Ambash, filmed by her brother N. Ambash we see in the mirror, september 2011 ( 3 months after their parent's arrest)

H. Ambash ( 21 ans, mariéeet mère de 2 enfants), fille d'Ilana et Daniel Ambash, filmée par son frère N. Ambash que l'on voit dans le miroir, septembre 2011 (3 mois après l'arrestation de leurs parents)

"...מי שהתעלל בנו זה המשטרה ! הם לקחו אותם באמצע הלילה הרביצו לאבא שלי הרביצו לאחיות שלי איימו עליהם שאם הם לא ידברו יסגרו אותם וגם אותנו.
אמרו שאם נדבר נגד אבא שלי יתנו לנו כסף ומה שאנחנו רוצים ואם לא נדבר יסגרו אותנו" ...


Aderet Ambash, partner of Daniel Ambash for 16 years (since 2000), speaks out despite censorship. She asks for international support. Policemen and prosecutor tried to force her to do perjury against her husband

 


אלימות שוטרים בחקירות - שירן אסלן אמבש / 2013
Police's brutality during investigation - Shiran Aslan Ambash / 2013
Shiran Aslan Ambash, partner of Daniel Ambash for 7 years (since 2009) 


Azamra Ambash, 2016, partner of Daniel Ambash for 17 years (since 1999), mother of 1 child.
Israeli 9 year old boy, Azamra & Daniel Ambash's son, taken by police and forced to make false testimony against his father.


Ilana Ambash, partner of Daniel Ambash for 28 years (since 1988), mother of 10 children.

Letter from France of Ilana to her daughter Odel, placed in social worker's institution (Revaha). "I love you, I miss you, the social workers are lying to you when they say I abandoned you and I erased you from my ID", 2016 youtube
נשות אמבש, מכתב מאילנה בצרפת לביתה אודל, שנלקחה ממנה למוסד של הרווחה:"אני אוהבת אותך, העובדות הסוציאליות שקרו לך שמחקתי אותך מתעודת הזהות שלי" 2016 יוטיוב


Cartoon found online, 2013

Cartoon found online, 2013

Cartoon found online, 2013

Cartoon found online, 2013


Police investigation of S.,fifth partner of Daniel Ambash, accused of raping the daughter of E., second partner of Daniel Ambash. S. denies absolutely, 2011- You tube

Interrogatoire de Police de S., cinquième compagne de Daniel Ambash, accusée d'avoir violée la fille de E., deuxième compagne de Daniel Ambash. S. nie catégoriquement, 2011- You tube

צפה ב-'משטרת ישראל הציעה שוחד לאחת מנשותיו של דניאל אמבש בתמורה להפללתו, משסירבה נכלאה שלושה ימים בצינוק' ב-YouTube

Israeli police offered to bribe"S", Daniel Ambash's partner, in exchange of false witness. At first she refused and was imprisoned in solitary confinement for three days. Police also threatened to give her child to adoption abroad.  A few days(?) weeks(?) later she opted for the status of: State witness for the prosecution against Daniel Ambash. Interview of journalist Dina Avramson, December 2011 - YouTube

La police israélienne a tenté de soudoyé « S », compagne de Daniel Ambash, pour obtenir de fausses dépositions contre lui. Au début elle a refusé et a donc été emprisonnée en isolement durant trois jours. Les policiers l’ont ensuite menacée de donner son enfant à l’adoption à l’étranger. Après quelques jours (?), quelques semaines (?), elle a opté pour le statut de témoin de l’État à charge contre Daniel Ambash.Interview de la journaliste Dina Avramson, décembre 2011 - You Tube


E. , partner of Daniel Ambash for 16 years (1998 -2014). E. is the mother of 4 children born from her 6 previous marriages (Daniel Ambash's 4 stepchildren) and mother of 1 child with Daniel Ambash. E. testified as a defense witness for Daniel Ambash. She divorced a few months after he got sentenced, in October 2013, to 26 years in prison.In June 2012, E. wrote following letter about police's violence. Her letter was given to court.

Police Violence

Dear J.,
I am writing to you about what happened to me from the violent police. No one cares or believes me! And I don't understand why!
I was arrested at 11.00 pm (at night) 2 under-cover police men surrounded me and Azamra. They said we were under arrest. So we started to walk to the police car to go to the police station. A tall, baldish policeman beat me 4 beatings on my head and neck on the left side – violently pushing me into the police car! I screamed and cried and told the policeman that I am a sick woman and I am after cancer operation. I suffered a long time from this beating + they forced me to go to a shelter in Beer Sheva. When I got to Beer Sheva the director Almog locked me in the shelter for one entire week + would not let me out to go to the Kupat Cholim to complain about my sever pain in my head + neck after the beatings!
Also Almog would not let me out of the shelter to get my regular medications from the Kupat Cholim! Only after one week did they let me out to the Kupat Cholim! I told the doctor and the doctor gave me more pain medicine. I did an X-ray and the X-ray came out OK. But I suffered severe pains because I was once in a car accident where I rolled over in the car + broke my left jaw + all my right ribs. This is why my head + neck are very sensitive + I still suffer pain from the accident!
On the time in the shelter, the police came unannounced and told me I have to go to Jerusalem for investigation. I asked permission to use the shelter's phone + received permission. I wanted to notify my lawyer that I am leaving Beer Sheva + going to Jerusalem. I was waiting on the phone with the secretary for my lawyer and suddenly Rima, the housemother, slammed down the phone + the police officer beat me on my left arm, twisted me + forced me physically to go out to his car. I screamed + cried from pain – no one cared + I had pain + bruises for weeks!
I can identify the police men quickly + I remember who they are!
Two weeks ago I was arrested and take to investigation in Tiberias + released. Then I went with Sara Miriam to Jerusalem for investigation with Asher Lizmi. He was alone and no one was there except from him + Sara Miriam + me. He scared me and told me only if I am with Sara Miriam he will not put me in jail! I told you in my previous letter about the violence I was treated with when I was by Sara Miriam! Asher Lizmi blackmailed me! Only if I am with Sara Miriam he will not put me in jail! I was terrified! And I told my social worker!
Thank you for all of your help

Esther Bartov
ID-Number XXXXXXXX

אלימות משטרתית ג'. היקרה, אני כותבת לך על מה שקרה לי מהמשטרה האלימה [מה שסבלתי מהמשטרה האלימה]. לאף אחד לא אכפת ולא מאמינים לי! ואני לא מבינה למה! נעצרתי בשעה 23:00 בלילה 2 גברים מכוסים מהמשטרה הקיפו אותי ואת אזמרה. הם אמרו שאנחנו במעצר. אז התחלנו ללכת למכונית המשטרה כדי לנסוע לתחנת המשטרה. שוטר גבוה וקרח התחיל להכות אותי 4 מכות על הראש ועל הצוואר שלי בצד שמאל – תוך כדי שדחף אותי באלימות לניידת! צרחתי ובכיתי אמרתי לשוטר שאני אישה חולה ואני אחרי ניתוח סרטן. סבלתי זמן רב מהמכות + הם הכריחו אותי ללכת למקלט [לנשים מוכות] בבאר שבע. כשהגעתי לבאר שבע המנהל אלמוג נעל אותי במקלט במשך כשבוע שלם + לא נתן לי לצאת כדי ללכת לקופת חולים להתלונן על הכאבים העזים שלי בראש + בצווארי לאחר המכות! אלמוג גם לא נתן לי לצאת מהמקלט כדי לקבל את התרופות הרגילות שלי מקופת החולים! רק אחרי שבוע שחררו אותי כדי שאוכל להגיע לקופת החולים! אמרתי לרופא והרופא נתן לי תרופות נוספות נגד כאבים. עשיתי רנטגן הרנטגן יצא בסדר. אבל סבלתי מכאבים עזים משום שבעבר הייתי מעורבת בתאונת דרכים שבה התהפכתי במכונית + שבר בלסת השמאלית + כל ואת כל הצלעות הימיות. זאת הסיבה מדוע הראש + והצוואר שלי רגישים מאוד + אני עדיין סובלת כאבים מהתאונה! כשהייתי במקלט, הגיעה לפתע המשטרה ואמרו לי שאני צריכה ללכת לירושלים לחקירה. ביקשתי רשות להשתמש בטלפון של מקלט + קיבל אישור. רציתי להודיע לעורך הדין שלי שאני עוזבת את באר שבע + הולכת לירושלים. חיכיתי בטלפון עם המזכירה לעורך הדין שלי ופתאום רימא, אם הבית, טרקה את הטלפון + השוטר התחיל להכות אותי בזרועי השמאלית, סובב אותי + הכריח אותי פיזית לצאת למכוניתו. צרחתי + בכיתי מכאב - ולאיש לא היה אכפת + היו לי כאבים + חבורות במשך שבועות! אני יכולה לזהות את אנשי המשטרה מיד + אני זוכרת מי הם! לפני שבועיים נעצרתי ונלקחתי לחקירה בטבריה + שוחררתי. אז הלכתי עם שרה מרים לירושלים לחקירה עם אשר ליזמי. הוא היה לבד ואף אחד לא היה שם חוץ ממנו + שרה מרים + אני. הוא הפחיד אותי ואמר לי רק אם אני לא עם שרה מרים הוא יכניס אותי לכלא! סיפרתי לך במכתבים הקודמים על האלימות שסבלתי [מהמשטרה] כשהייתי אצל שרה מרים! אשר ליזמי שיחד אותי! רק אם אני עם שרה מרים הוא לא יכניס אותי לכלא! הייתי מבוהלת! וסיפרתי לעובדת הסוציאלית שלי! תודה על כל העזרה שלך אסתר ברטוב מס' ת"ז XXXXXXXX

F., Daniel Ambash's daughter (16-years-old) complaints to the Police Internal Affair Division about sexual harassment during investigation of officer Itzik Levy on the 11th of July 2011 (2 weeks after her father's arrest)

F., fille de Daniel Ambash (16 ans) se plaint à la Police des Polices du harcèlement sexuel subi lors de son interrogatoire par le policier Itzik Levy le 11 juillet 2011 (2 semaine après l'arrestation de son père)

פ' הבת של דניאל אמבש (בת 16) כותבת למח"ש על הטרדה מינית שעברה בחקירה מהשוטר איציק לוי

Itsik Levy told me : you hopeless moron, start speaking because you don’t even know how to lie. So I asked him : can I have an other investigator ?
Then I said I needed to go to the WC but he did’nt want to take me there. So I begged him, then he did. On the way we met an other policeman and I asked him if my investigator could be replaced because this one was cruel and awful.
After I refused to enter the investigation room. Because I wanted them to change my investigator, this one was rude, and the way he investigated me was not nice,  not polite. He questionned me about all the material he had in a violent way.
Like : start speaking you moron. After, in front of everyone*, he pushed me into the room, not hard, but when nobody could see us, he punched me. When I didn’t want he get into the room, he said to everyone « don’t pay attention to her, she’s just a dumbass ».
After, he saw there was nobody left except, maybe, one Russian women who came later,
The violence.
He grabbed my hair and pulled me by the hair down to the ground and hit me on the head and then I felt I was going to faint. I told him I learned from the Emergency Center of Pardess Hanna, that he was not allowed to hit me, and then he said yes I’m allowed, I’m a cop, an investigator. And, because I had said before he was awful, he told me I looked awful, fat and retarded. And then I told him, I learned it is sexual harrasment to tell a girl she’s ugly I learned it from the Emergency Center, and then he told me to shut up and he gave me hard slaps on the mouth ,I felt like I was going to bleed. Then he said, anyone is allowed to hit you, son of a bitch, you’re just a whore. You were used to being hit in your house, it’s nothing for you. You were accustemed to receive electric shoker and lashes on your feet. You were accustemed to be brutalized to say the truth. You were accustomed to get a stick up your ass that’s why you’re such an idiot ? Retarded moron, he told me. Moron, your father fucked you in the ass because your virginity is « important » so insted they fucked you in the ass. And while he was saying this he mooved his balls and the lower part of his body in my direction, and then he said «  your father has no erections » « I’ll publish on TV your father has no erections » « and his dick is just crappy ». And then I told him : « you are gay or what ? why are you so interested in my father’s penis ? », and then he said « yes ». And then he told me : the reason you’re not speeking is probably because you sucked your father’s dick.
And then he put his hands very close to my breast, almost touched me and I told him. Blow off your fingers ! And then he said I don’t want to. And then he said « your father did like this and like that to your tits » and he moved his fingers. And then he told me « you all need to be fucked to start speaking ». And then he moved the lower part of his body, in a very explicit sexual way. And he said « you sucked your father’s dick » « and I’m sure you raped your brothers » « whore », « dumbass ». And during all that time he was threatening to hit me and wrote on the computor all kind of things I didn’t even say. I was so angry at him, I told him : let me delete it. And he said « you want to break the computor ? it’s good food for me in court ». « You’ll  never  be able to accuse me ». And I told him, « let me call my lawyer ». And he answered : « no ». So I told him, don’t worry everything you said I’ll write it. He told me « if you say anything, I’ll have witnesses who will say you spit on me and pushed me ». And I was in shock because it never happened. And I started to cry. And I was thinking, to whom could I give all the pages I will write ? And I told him, I know how I’ll pass my papers. If you don’t let me bring them to court, I’ll give them to a lawyer and he will bring them to court. And he said the lawyer will not come. And really, till now, they didnt let me speak to any lawyer.
And he wrote on the computer that I hit him, spit on him and cursed him douzen of times. And he said I said my mother was a whore. I was in shock because never in my life did I say such a thing. He told me « son of a bitch » « jerk».
He said « I’m waiting for you to break the computer, to tear the papers and to curse me. It’s food for court.**I’m really begging you to do it. I said I won’t. But I teared one page of the investigation. And I told him  that « he fucked my sister Sarah Myriam’s mind because, he fucked her like he said my father did. He held his cheek out to me and told me slap it, I’m waiting for you to slap me, it’s good. I want you to do it so you will be blamed in court.
From this point, I kept silent. I no longer wanted to speak. And then he wrote in the computer : « it’s strange, she’s silent »


* everyone is 2 people
** to accuse you

איציק לוי
הוא אמר לי מפגרת דפוקה תתחילי
לדבר, את לא יודעת אפילו לשקר
, אז אמרתי לו-אפשר חוקר אחר
?, ואז אמרתי לו שאני צריכה שירותים
והוא לא נתן לי, אז התחננתי ממנו
שהוא יקח אותי לשרותים, ואז הוא
לקח ובדרך לשם היה שוטר ואמרתי
לו תחליפו לי חוקר הוא אכזר
ומכוער. ואחר כך לא רציתי להכנס
לחדר, כי רציתי שיביאו לי חוקר אחר
כי הוא מדבר בגסות, ושואל אותי
בצורה לא יפה ומנומסת
הוא שאל אותי את חומר החקירה
בצורה של אלימות, כגון תתחילי לדבר
מפגרת. אחר כך הוא מול האנשים דחף
אותי חלש לחדר אבל את הצביטה לא
ראו ולא נכנסתי, והוא אמר ל*כולם "אל *כולם זה שני אנשים
תתיחסו אליה אליה היא סתם מפגרתv" אחר כך הוא ראה שאין אנשים מחוץ
אולי רוסיה אחת שאחר כך ראיתי
שהיא באה
.
"האלימות" הוא תפס אותי בשיער ומשך אותי
לרצפה ונתן לי מכה בראש ואז הרגשתי
מסתולה. ואז אמרתי לו שלמדתי
במרכז חירום בפרדס חנה שזה אסור
לו להרביץ לי, והוא אמר מותר לי לי אני שטר-חוקר
ובגלל שאמרתי לו מקודם מכוער אז הוא
אמר לי שאני מכוערת שמנה ומפגרת
ואז אמרתי לו אתה יודע שלמדתי שזו הטרדה
מינית להגיד לאישה שהיא מכוערת (למדתי במרכז חירום
) והוא אמר לי סתמי, ונתן לי סתירה
חזקה בפה כמעט נזל לי דם
, ואז הוא אמר אפשר להרביץ לך יה בת זונה-יה זונה
את רגילה למכות בבית זה קטן עליך את
רגילה לשוקר חשמל שוטים ברגלים
את רגילה בשביל להגיד את האמת
לקבל מקל בתחת בגלל זה את
מפגרת אבא שלך זין אותך בתחת
כי הבתולים שלך "חשובים" אז במקום
זה זיינו אותכם בתחת ושהוא אמר
אז זה הוא הזיז את כל החלק התחתון
שלו כלפי את הבצים שלו
. והוא אמר "הזין של אבא שלך לא עומד
"
"אני יפרסם את זה בטלויזיה שהזין של אבא שלך לא עומד" "ולא עובד
" ואז אמרתי לו: "יהומו" מה ? הסתכלת
על הזין של אבא שלי, והוא אמר-"כן
" ואז הוא אמר לי "בגלל זה
את לא מדברת כי בטח גם את מצצת
את הזין של אבא שלך
. ואז הוא שם את הידים שלו
ליד קרוב ממש לציצים שלי כמעט נגע
בי ואמרתי לו תעיף את האצבעות שלך ממני
ואמר לי רוצה
ואז הוא אמר לי "אבא עשה ככה ככה
בציצים" והזיז את האצבעות שלו
והוא אמר לי "צריך לזיין אותכם בשביל
שתתחיל לדבר" והזיז את האגן שלו החלק התחתון שלו
בצורה מאוד גסה ואמר לי "מצצת לאבא שלך
את הזין" "ובטח אנסת את האחים שלך
" זונה פוסתמה וכל הזמן היה מאיים עלי מכות
וכתב במחשב כל מיני דברים שלא אמרתי
וכעסתי עליו ואמרתי לו תן לי למחוק, ואז הוא
אמר "באת לשבור את המחשב וזה אוכל
בשבילי לבית משפט" "ככה לא תוכלי להגיד
אותי" ואמרתי לו "תן לי לדבר עם העורך
דין שלי" ואמר לי "לא" אז אמרתי לו אל תדאג
אני יכתוב את הכל, כל מה שאמרת לי
אמר לי "אם את מדברת יש לי עדים שאת ירקת
עלי ודחפת אותי" והייתי בהלם כי זה בכלל לא
קרה והתחלתי לבכות וחשבתי למי אני יכולה
להעביר את הדפים ואמרתי לו אל תדאג
אני ידע למי להעביר את הדפים
אם לא תתן לי להביא את הדפים לבית משפט
אני יביא את זה לעורך דין שיביא לבית משפט
והוא אמר שהעורך דין לא יבוא
ובאמת עד עכשיו לא נתנו לי לדבר עם העורך דין
וכתב במחשב שהרבצתי לו וירקתי עליו
וקללתי אותו פעמים ואמר שאני אמרתי
שאמא שלי זונה והייתי בשוק כי בחיים לא אמרתי
את זה הוא אמר לי בת זונה פוסתמה אחת
הוא אמר לי אני מחכה שתישברי לי
את המחשב ותקרעי את הדפים ותקללי אותי
זה בשבילי אוכל לבית משפט* *כדי להאשים אותכם
אני מאוד מתחנן שתעשי את זה אמרתי לו
שאני לא יעשה את זה אבל קרעתי לו
דף אחד מהחקירה ואמרתי לו שהוא דפק
לs-m את השכל כי הוא זיין אותה כמו שהוא אמר על אבא שלי והוא הביא לי את הפרצוף שלו ואמר לי
תני לי סטירה אני מחכה שתיתני לו סטירה
זה טוב אני רוצה שלך יהיה אשמה
בבית משפט ויותר שתקתי כבר לא רציתי
לדבר והוא כתב במחשב זה מוזר היא
שותקת
"

The Police Internal Affair Division closed the file of F.


One month after arrest, Daniel Ambash called the Israeli News TV Arutz 2 from prison and asked to publish the harsh interrogation methods of the police and the brutality his family and him suffered

Un mois après son arrestation, Daniel Ambash appelle de la prison les news de la chaîne israélienne de TV, Aroutz 2, pour dénoncer la brutalité des interrogatoires de police et les violences que sa famille et lui ont subi

דניאל אמבש התקשר מהכלא לערוץ 2 החדשות הישראלי וביקש לפרסם את שיטות החקירה הקשות של חוקרי המשטרה והאלימות שספגו הוא ובני משפחתו


S., ex-wife of Daniel Ambash, before becoming State Witness for the Prosecution

⬇ Download PDF

24/9/11
Greetings to all,
I am S.XXX, ID. XXXXX, I’m writing to you because I have lost all hopes !
I said, under police’s threats, things that helped them arrest my husband Daniel Ambash on the 4/7/11. He still is under arrest, charged with vey heavy charges.
On purpose, they forced out of my mouth words against him, they locked me in difficult conditions, they threatened me : if I didn’t talk, they wouldn’t let me see my 6-years-old daughter. And they added : you better say what we want you to say.
Of course I’m afraid, till today, to admit I spoke during the investigations but it was under heavy threats. My conscience doesn’t let me quiet anymore.
I admit it and published it online : I just wanted to say freely the truth. But then, the police threatened me again, telling me the social workers who keep my daughter won’t let me see her because of what I published online. They will not let me see her neither my family for Rosh Hashana (jewish New Year). I’m asking you, is it my punishment or my daughter’s punishment ? I’m asking you, is there such a law in our country that forbids to tell the truth ? And if you do want to say the truth, you should be punished ! After all my daughter will never be able to forget this punishment and, in the future, she’s going to suffer more and more from the inhuman acts witch were done against her father, against me and against her !
She will also not understand how I could testify against her father the way I did !
It is even more difficult to understand because of the vulgar language of the indictement. Someone transcribed it as if it was my language. But because of the way the guilt and the testimonies are written, I suppose the people who wrote it must be the police officers who arrested the family.

S.XXX Ambash XXX

S. on youtube

S., ex-femme de Daniel Ambash, avant de devenir témoin de l'État à charge

⬇ Télécharger le PDF

24/9/11
Salutations à tous,
Je suis S.XXX, ID.XXXXX, je vous écris parce que j’ai perdu tout espoir !
J’ai dit, sous les menaces policières, des choses qui les ont aidés à arrêter mon mari, Daniel Ambash, le 4/7/2011. Il est toujours inculpé, accusé de très lourds actes d’accusations.
Intentionnellement, ils m’ont poussée à parler contre lui, ils m’ont incarcérée dans des conditions difficiles, ils m’ont menacée : si je ne parlais pas, ils ne me laisseraient plus voir ma fille âgée de 6 ans. Et ils ont ajouté : tu ferais bien de dire ce que nous voulons que tu dises.
Jusqu’à aujourd’hui j’ai peur d’avouer avoir parlé durant les interrogatoires, mais c’était sous les menaces. Ma conscience ne me laisse plus en paix.
Je l’ai reconnu et je l’ai publié en ligne : je voulais juste dire la vérité librement. C’est alors que la police m’a menacée à nouveau, me disant que les assistantes sociales en charge de ma fille ne me laisseront plus la voir à cause de ce que j’avais publié sur internet. Ni elle ni ma famille pour les fêtes de Rosh Hashana (nouvel an juif). Je vous le demande, est-ce ma punition ou celle de ma fille ? Je vous le demande, y a-t-il une telle loi en Israël qui interdise de dire la vérité ? Et si quelqu’un veut dire la vérité, il doit être puni! Après tout ma fille ne sera jamais en mesure d’oublier cette punition et, dans l’avenir, elle souffrira de plus en plus des actes inhumains subis par son père, subis par moi, subis par elle !
Elle ne comprendra pas non plus comment j’ai pu témoigner contre son père comme je l’ai fait !
C’est encore plus difficile à comprendre à cause de la vulgarité du langage employé dans les actes d’accusations. Quelqu’un les a transcris, mais ce n’est pas mon langage. A cause de la façon dont la culpabilité et les témoignages sont transcrits, je suppose que les personnes qui ont écrit sont les officiers de police qui ont arrêté la famille.

S.XXX Ambash XXX

S, מהנשים של אמבש, לפני שהפכה ל'עדת מדינה'

24/9/11
שלום רב, אני XXX ת.ז XXX פונה אליכם בכתב כיוון שכלו כל הקיצין ! אמרתי, תחת איום של המשטרה, דברים שעזרו להם לעצור את דניאל אמבש בעלי מיום 4.7.11, הוא עדיין במעצר עם כתב אישום כבד מאוד. בשביל להוציא ממני דברים נגד דניאל, סגרו אותי בתנאים קשים ואיימו עליי שאם לא אדבר, לא יתנו לי לראות את ביתי XXX בת שש שנים, וכדאי שאדבר כמו שהם רוצים. כמובן שפחדתי עד היום להגיד שדיברתי בחקירה תחת איום כבד, אבל המצפון שלי לא נותן לי יותר אפשרות לשתוק: - דיברתי, פירסמתי באינטרנט שאני רוצה לדבר חופשי על האמת. אבל הנה, המשטרה שוב איימה שהעובדים הסוציאלים שמחזיקים את הילדה שלי, לא יתנו לי בגלל זה שפירסמתי באינטרנט לראות את הילדה שלי, לא אותי ולא את משפחתי בראש השנה. אני שואלת- אם זה עונש שאני מקבלת או זה עונש שגם הילדה שלי מקבלת אני שואלת- אם יש במדינתנו חוק כזה, שאסור להגיד את האמת ? ואם כן רוצים להגיד אותה יש כזה עונש ? הרי היא לא תשכח את העונש הזה ואחרי שנים היא תסבול עוד ועוד על המעשים הבלתי אנושיים שנעשים נגד אביה, נגדי ונגדה ! הרי היא גם לא תבין איך זה שיכולתי להעיד בצורה כזאת נגד אביה ! עוד יותר קשה להבין את השפה הוולגרית של כתב האישום שמישהו כתב ורשם כאילו זו השפה שלי לפי הצורה שכתובה האשמה והעדות, מי שכתב את זה, הוא אולי אחד מהשוטרים, שאיתם היה לנו- לכמה אנשים מהמשפחה את הצער להיפגש. XXX אמבש XXX .

Police violence on H., 16- year-old daughter of Daniel Ambash, in her sisler's house. Complain against policemans canceled by the Police Internal Affairs Division

Violence policière sur H., 16 ans, fille de Daniel Ambash, dans la maison de sa soeur. La plainte contre les policiers annulée par la Police des Polices

אלימות המשטרה על ח', בבית אחותה. תלונתה של בתו בת ה-16 של דניאל אמבש נגד השוטרים שהכו, קיללו והשפילו אותה, נפסלה ע"י מח"ש.

H., 16 year old, tortured by police, shows her bruises to her moter in the social service's institution, 2011

 


The Police Internal Affair Division closed the file of H.


LETTRE DE LA BELLE -FILLE DE DANIEL AMBASH (ÉPOUSE DE SON FILS AÎNÉ), 26 ANS, À "MAHASH" (POLICE DES POLICES). ELLE PORTE PLAINTE CONTRE DES OFFICIERS DE POLICE, JUIN 2012 LES OFFICIERS DE POLICE L'ONT OBLIGÉE, ENCEINTE, À SE DÉNUDER DEVANT EUX, ILS SE SONT MOQUÉS D'ELLE, ILS L'ONT INSULTÉE, ILS L'ONT BOXÉE DANS LE NEZ…"MAHASH" A CLOS LE DOSSIER.
LETTER OF DANIEL AMBASH'S DAUGHTER- IN- LAW (WIFE OF HIS ELDEST SON), 26 YEARS OLD TO "MAHASH". A COMPLAINT AGAINST POLICE OFFICERS, JUNE 2012. POLICE OFFICERS FORCED HER, PREGNANT, TO STAND NAKED IN FRONT OF THEM, THEY MOCKED HER, INSULTED HER, PUNCHED HER IN THE NOSE… "MAHASH" CLOSED THE FILE.

13/06/2012

 I am Rachel-Lea Ambash ,ID-number XXXXXXX

I am writing again about the things we went through. At the very beginning when they took the family and separated between us there was no connection to anyone and they threw us out of our houses and told us that it is forbidden to us to come near the house in Romema and the house in the north and Asher Lizmi, the policeman tells us explicitly / threatens us that if we come close to one of the houses they would put us to prison whomever they would catch doing so. From then on we didn’t go to our houses at all. Three and a half weeks after the beginning of this story on 01.08.2011 Asher Lizmi gave us this instruction: Rachel, listen well, you have one day to evacuate the house in Romema. I will send my guys there and you will have to evacuate everything and it will be forbidden to you to live in that house and you have only one day. I told him that there is no chance that we would succeed, there are lots and lots of things and we are hardly people, we are children.
They took Yeshiva-Boys as workers, took lots of credits in order to pay the workers and to buy boxes and we really tried to evacuate everything, but it was very hard, apart from that, in the house in the north we got permission to package only after two months. We found out that some very, very expensive things were stolen, an organ worth about 17000, a generator worth 4500, a projector worth 6000 and there is no one to turn to. I also had a very difficult story regarding the policemen. I was interrogated on 31/07/11 and on 01/08/11 and on 02/08/11, three days. On the first day they interrogated me like that: We have been in the court of 1st instance because our father had a trial and the women when Lizmi came to me and told me I have to talk to you about something and he started to go from the building of the court in the direction of the building of the police and I told him, wait a moment and he said: you come with me to the interrogation, I told him one minute, I want to tell my husband before I go. Nathan also had been with us and he told him, what do you care, she is pregnant, let her go. Then Asher Lizmi let me go back to court and tell Nachman, my husband, what was going on and he told me to immediately go back and I went back and entered the interrogation room. They put me into a separate room and then I waited there for at least half an hour without doing anything, only in terrible suspense of what will be and without knowing whether I will get out from here and then an interrogator whose name was LilachRanan came in and told me, come into this room, another room, get undressed. I told her: What? For what? What the…? She told me I am going to search you. I asked her what is search. She told me, if you don’t get undressed I will call everyone, guys as well as women on you, handcuffs and then we will take off your clothes. I told her, one moment, if I have to, I will do it, I just want to ask a lawyer before that if it is allowed to do such a thing. She told me shut up and called Asher Lizmi and he told me, Rachel Leah, do you want us to help you? I told him, please, I only want to ask a lawyer. Then Lilach called two more interrogators and they put me handcuffs on. Then I told her, it’s O.K., I will get undressed and it was really, really unpleasant, and in the middle when Lilach searched me and looked at me and said, ugh, ugh, that is what he loves? You stinking one. I asked her to lock the door in order that the interrogators wouldn’t enter and she did not agree. Get dressed already and then I didn’t even had the time to get dressed and the interrogator Itzik Levi came in. I was shocked. I was so embarrassed, I didn’t understand what was happening and then Lilach and Itzik started to laugh at me and shout at me all kind of things that they were suspecting me of, that I raped all the children, and they talked to me in a very vulgar way. When another interrogator came in and heard how Lilach spokehe said :even animals don’t do that, don’t use animals, they are not even animals and then Itzik Levi started to tell me all kind of questions for three or four hours without letting me drink anything and I was pregnant in the fourth month and then I asked Lilach something that made her for some reason get angry, she got up and punched me on the nose and in addition to that Itzik pushed me and after two seconds she spilled a glass of cold water on me and started to shout what’s that, what do you think you are doing. Then Itzik Levi told me, he will go over the whole interrogation. I already told you before that you have a right to consult a lawyer. I told him what a liar, you didn’t tell me. In the meantime other interrogators heard that and they exchanged them with the other interrogators who interrogated me from the beginning on for two hours and then they let me go home on the condition that I would have to come back tomorrow for an additional interrogation and then I had to go back home and manage to finish the packaging the same day when Asher Lizmi gave us only one day or two days and that is only a small part of what we went through.

Rachel Lea Ambash


Azamra Ambash, 2013, tells about social worker's who forbid her to see her son or even speak to him on  the phone from july 2013 (child was 11 and a half-years-old) to his bar-mitzva in januar 2015 (child : 13 years-old).

Azamra Ambash, 2013 : les assistantes sociales lui ont interdit de voir son fils et de lui parler au téléphone de juillet 2013 (alors âgé de 11 ans et demi) jusqu'à sa bar-mitsva en janvier 2015 (13 ans)

אזמרה אמבש, 2013, מספרת על העובדות הסוציאליות שמנעו ממנה לראות ולדבר עם הבן שלה בן ה- 11 מיולי 2013 עד ליום הבר מצווה שלו בינואר 2015

 


Aderet Ambash describes the children's situation after the dismantling of their family, 2016


Professor Esther Herzog has been denouncing, for the past 20 years, the abuse of power of the Israeli Social Workers: "On behalf of the welfare of children, the worse things are being done to the children" Esther Herzog.

Minors' Welfare and Bureaucratic Violence in Israel

Introduction

The welfare policy in Israel concerning children and teenagers at risk is mainly based on disqualifying parents’ custody of their children and transferring it to the state. When children are removed from their homes they are mostly placed in closed institutions, under the care of the welfare services, and a smaller number are transferred to foster families. In the article I examine this policy and point out some of its consequences, in particular the institutionalized violence towards children and their parents which accompanies it. I will also argue that placing children in closed institutions contradicts the declared ideology of the welfare system, namely its 'concern for "minors' wellbeing"'. In practice, this policy exposes the children to ongoing risks, and causes severe outcomes fortheir future prospects. I suggest that this policy and its continuing expansion can be explained by the personal, organizational, professional, and gender- and class-related interests which lie behind it. Institutions for children who have been removed from their families enjoy generous budgets, allocated for the employment of numerous field workers and ensure well-paid jobs for senior officials. The budgeting of institutions is based on the number of ‘heads’ in them, which indirectly reveals that the children serve as a resource in the barter system of purchasing government support.
This article is based on my experience as both a social activist and a social anthropologist. Since the early 90s onwards, I have been involved in accompanying parents in their struggles against removal of their children from their custody and placing them in welfare institutions and in foster homes. During this period I listened to hundreds of parents' and children's stories, participated in numerous encounters between parents and social workers, attended court hearings, talked with politicians, journalists and officials in various state agencies and NGOs, and was exposed to lots of relevant documents. The critical analysis, based on the extended case method (Burawoy 1998), offered in the article, continues my anthropological study on welfare practices and policies since the beginning of the 90s (Hertzog 1991, 1996, 2004, 2009). Its basic line of argumentation follows various analytical perspectives: sociological and anthropological, discussing bureaucratic behavior (Weber 1948, Marx 1976, 2009; Handelman, 1987; Bauman 1989), law studies with regard to human rights (Gilat 2008; Ronen 2008; Shuz 2008), and gender studies (Swirsky 1984) concerning structured power-relations among women. However, as the welfare system is at the focus of the analysis, several critical studies on social work are discussed (Frost & Stein 1989; Mass 1996; Wosner 1996; Hasenfeld 2000; Slonim-Nevo & Lander 2004; Davidson-Arad 2005).     
Analysis of the procedures and events which I studied and some of which I attended, suggests that the “outside-home placement" policy involves the use of coercion, violence, and severe harm to the minors and their families. Ideological discourse, embedded in concepts of concern for the minors, serves to conceal aggressive and even violent conduct, on the part of the welfare services and supporting systems, towards children and their parents. The decisions and procedures for removing minors from their parents' custody are presented by the welfare services as being essential for ‘the child's wellbeing’. The involvement of other Sate bodies, such as the courts, the police, psychiatric hospitals, and schools, in assisting the welfare mechanisms increases the organized and legal use of force, coercion, and violence employed by the state against children and their parents. People in these organizations, who fulfill roles of ‘caring for minors’, adopt a professional discourse, which ‘normalizes’ the use of violence and use violence towards children and their parents as a matter of course.
This article continues the critical research on bureaucratic organizations, the welfare bureaucracy in particular, focusing on the removal of minors from their parents’ custody and its transferral to the State. It contributes to the critical studies relating to life in welfare residence (especially the exposure to abuse) and to the outcomes of being treated by the welfare services, in terms of inmates' future prospects (See for example: Kendrick 1998, Stanley, Manthorpe & Penhale 1999, Vinnerljung, Öman & Gunnarson 2005, Shimoni and Benbenisti 2011). In this context Handelman's (1987) problematization of the State's intervention in child's welfare is compelling. He argues: 'It is incumbent on us to ask whether the state and its organs can really substitute for the members and services of what is understood in Western society as an organic family unit' (373). The Stockholm Declaration (2003) offers much support to Handelman's approach. It contrasts all residential care with family settings and states as follows: 'There is indisputable evidence that institutional care has negative consequences for both individual children and for society at large. These negative consequences could be prevented through the adoption of national strategies to support families and children...'
In the article I will discuss the role of coercion and violence in the conduct of the welfare bureaucracy in processes of removal of minors from their parents’ custody and their transferral to institutions and foster families. I shall also elaborate on how people in these organizations, mainly the welfare officials, adopt an ideology of legal use of violence, and even identify with it. I will argue that the humane-professional ideology serves instrumentally to justify decisions and actions which often contradict the declared professional ideology of the welfare system and its employees. Thus, I shall discuss the issue of moral-human behavior of the individual in the organization who complies with its procedures relating to the use of violence towards minors and their parents. Officials inevitably operate as they are expected to, even when decisions and acts are involved which contradict their general moral world-view.  Realizing the grave moral implications involved in this phenomenon Weber (1948) wrote:
The honor of the civil servant is vested in his ability to execute conscientiously the order of the superior authorities, exactly as if the order agreed with his own conviction. This holds even if the order appears wrong to him and if' despite the civil servant's remonstrances, the authority insists on the order. Without this moral discipline and self-denial, in the highest sense, the whole apparatus would fall to pieces (ibid: 95).
Bauman (1989) and Marx (1976, 2009) also argue that violent behaviour is embedded in the bureaucratic reality. Marx indicates (2009) the poor moral limitations on organizations' conduct and writes as follows: 'there are few moral restraints on organizations, and no limits on the scale and degree of violence they may employ' (ibid). Moreover, he argues that violence is routinely practiced by states and other organizations. Marx contends that 'States customarily legalize their most heinous and unjust violent crimes. As these deeds are prohibited to ordinary citizens, the agents and allies of the state describe them in understated neutral terms that disguise their violent nature' (ibid).
 Thus, institutionalized, organized, violence is not perceived as acts of violence but as legitimate acts of organizations with ruling authority. Violent behavior in the bureaucratic context of care for minors is of particular interest in view of the heavy moral weight given in Israel, as in Western society at large, to care of minors.

Examples of State Violencein Cases of ‘Children in Need’ or ‘Minors at Risk’
The rate of minors who are removed by the welfare authorities from their homes and placed in 'outside-home placement' in Israel, affiliated with the welfare ministry is 3.3% of all children and teenagers aged 0 to 17. In 2010, 11,356 children and teenagers at risk were in welfare outside-home placements (Weissblei 2011). Of these, 790 were children up to the age of five, around 4,000 were aged six to 11 and around 6,600 were aged 12 to 17. Some 80% of those in the Welfare's residence were in institutions and some 20% were in foster families. Compared to other countries this is a relatively low rate, about half of that in the U.S. and less than a third of that in countries such as Canada, Denmark, and France. However, the comparison is misleading. Firstly, because the welfare authorities in Israel do not publish accurate, reliable data; secondly, in data relating to other countries no distinction is made between placement in foster families and placement in welfare institutions. For instance, in the U.S. 'outside-home placement' takes place only in foster families and not in closed institutions. Thirdly, 'outside-home placement' in Israel is employed in a relatively limited extent in the Arab and ultra-orthodox populations (who together constitute over 30% of the population). Therefore, forced removal of children from their families takes place mainly among the Jewish-secular population.
In the following examples I will show how legitimacy for the use of violence by government officials towards children and their parents is established. I shall illustrate how violence, which is revealed during forced removal of children from their parents and their placement in foster families or institutions, is exercised through the use of legal authorization, in well-ordered bureaucratic procedures. The use of violence involves inter-organizational cooperation between the police, the courts, the welfare and educational systems. I will also relate to the violence used by workers in the daily life of welfare institutions towards the children and teenagers in their care. It appears that socio-economically weak groups, who have limited economic resources and a vulnerable social status, are more easily exposed to the consequences of bureaucratic violence. It also appears from these examples that State agencies make manipulative use of fundamental social-humane values in order to gain public support for their violent behaviour. Attempts by the media and the public to intervene, often encounter threats and intimidation on the part of the welfare bureaucracy.

Idan and Batya: The Case of the Minor and his Blind Mother
In this case, which occurred more than 17 years ago, Idan, aged 11, was taken from his single mother, an impoverished, blind woman, and transferred to state-controlled institutions, over a period of one and a half years – initially to an ‘emergency shelter’ for ‘children at risk’ and later to an institution for ‘care of children at risk’. The affair began when Batya, the mother, conducted a struggle against the head of the city education department over her request to transfer her son to a different class. When Batya approached the local press to complain about the way the matter had been dealt with, things gradually worsened, for her and for her son. The use of violent and illegal means, which the local municipality used through the education and welfare departments, assisted by the police, accompanied the proceedings. An eavesdropping device was found in Batya's telephone. For three years Idan stayed home, while the head of the education department prevented his acceptance to the schools in the region to which the mother applied. Her complaints to the Minister of Education, the State ombudsman, ‘child welfare’ organizations, and to ‘human rights’ organizations, did not get her any real help. These appeals, and also her contacts with the media, resulted in punitive and vengeful reactions by the head of the education department and the town's mayor. They warned Batya that her son would be taken away from her if she did not stop her public struggle. When she continued with her battle, the social workers recommended to the juvenile courts that Idan should be taken to a shelter for children at risk. Their main claim was that the mother was ‘smothering’ her son, that she was dependent on him, and was hindering his development. The court provided the procedure with legal backing and approved, as happens in most cases, the social workers’ recommendation. The judge, Avraham Melamed, ruled to remove Idan from his mother’s custody and to send him, against his will and against his mother’s will, to an emergency center. Idan was there for 11 months. He ran away 20 times. When he was caught he was sometimes beaten by the police. Idan was subsequently moved to a welfare institution in Jerusalem, far from his mother’s home in the north of the country, where he stayed for seven months.
Applying personally to the social workers produced an agreement with the town’s welfare department, which was approved by the courts. Idan was moved to my home, as a foster family, with Batya's consent. According to Idan, in the two institutions in which he stayed, he and other children were occasionally hit; means of control such as forced confinement in an isolation room for several days and cold showers were used routinely by the staff. In one of the many recordings made by Batya during her telephone conversations with her son he can be heard screaming as his head is hit against the wall. When he fainted the counsellor brought him water. Idan was then 12 years old, thin and physically weak. A photograph from the period during which he was in the emergency center, which was presented to the judge of the juvenile court in the North, shows ‘blue bruises’ on Idan’s body. When Batya showed the judge the photograph as evidence of the physical violence used against him by the people responsible for the shelter, he dismissed the claims by explaining that the use of physical force is permissible, and even recommended, in order to ‘protect’ the child from himself and protect others from him. Judge Melamed justified his approach and the acts of violence by the staff of the institution by relating to the concept of 'holding'. According to this approach, it is permissible to hold the misbehaving child under his arms and to sit or lie on him in order to prevent him from harming himself or others around him, even though this sometimes causes bruises or marks on the body (from the summary of judgment in the Haifa juvenile court, 30.3. 1997). If so, it appears from Judge Melamed’s decision that physical abuse of young people in institutions can be justified on grounds of protection for themselves and their peers.
Batya complained to the police on several occasions about the violence on the part of the institution’s staff towards Idan, but time and time again she was told that ‘everything’s alright’ and that the boy was in good hands. She received similar reactions from senior police officials and Knesset members who were asked to intervene. The efforts to acquire media coverage in the newspapers and on radio and television for the cries of help from Idan and others were thwarted many times by threats made by the Ministry of Welfare. In one instance the case was publicized in the Haaretz newspaper (18.2.2000), after the newspaper’s legal adviser charged the court to remove immunity. The case was tried by the same judge who had previously, following the welfare authorities' request, completely forbidden publication of the case (even if the minor’s identity and that of his mother were concealed). Melamed rejected the request. Only after the newspaper’s legal adviser appealed against the decision and turned to the district court, Judge Salim Joubran permitted publication of the story (Maariv, 27.12.1998).
This case illustrates the violent foundations necessarily embedded in the interactions between the welfare system and its clients, in particular the weakest among them. These become, unwillingly, ‘captive’ clients in a power struggle which, from their point of view, is lost from the start. This particular case shows the bureaucratic violence routinely used through extensive cooperation between officials in positions of professional, bureaucratic, and political power; in this case a mayor, the head of the education department, social workers in the local welfare department, and judges. Comprehensive support for these procedures was provided by the national and regional supervisory units of the Ministry of Welfare, the legal system, the police, and other agencies. The example demonstrates the potential of State violence, particularly against individuals lacking political-economic power, such as single-parent mothers, from low socio-economic backgrounds and their children.
As the welfare authorities are well aware of the media's power, the ruthless reaction of the local authority to the mother’s appeal to the media is not surprising. The efforts of the media, to report and criticize the welfare system's functioning with regard to minors' removal from their parents’ custody and their situation in welfare institutions threaten the unrestricted control of the welfare system. They reduce its ability to act without public criticism and undermine the invulnerability essential for its unquestioned control. The media can play a critical role in reporting and criticizing the practices of the welfare system. It carries the potential of undermining the public consensus concerning the welfare authorities' monopoly over social ideology and over professional caring.  

Shiri and Jane: The Case of the ‘Teenage Girl at Risk’
In another case, a 14 year old girl named Shiri was moved to an institution for girls at risk. It was brought to my attention by the secretary of the girl’s school, who asked me to intervene, with the aim of preventing Shiri's removal from the school. According to the secretary, it was unclear to her and to the rest of the staff why the welfare officer wished to remove the girl. The secretary reported to me that the welfare officer had been to the school and had spread rumours about the girl’s ‘wanton’ behaviour and about the need to move her to an institution for girls at risk. Shiri was born to a mother who was a drug addict and had abandoned her. The baby moved between foster families until at the age of a year and a half she was taken to the home of Jane, a woman who had already successfully brought up five children of her own, and cared for another 12 deprived children who were placed in her care by the Ministry of Welfare. Jane adopted the girl when she was five years old. She was a devoted mother to her, as she was to all of her other children. When Shiri was 13, physically developed for her age and in the care of the mental health services in her place of residence, the welfare officer wanted to remove her to Tzofia, an institution for ‘girls at risk’. The community policeman supplied reports and information that Shiri had been seen wandering bare-chested around a building site where Arabs worked. The welfare department turned to the courts in order to ‘save’ Shiri from herself, to distance her from the town, to put her in a closed place, and to ‘act for her protection in a place where she will be set boundaries and protected’ (from the welfare officer’s report presented to the Netanya juvenile court, 20.4.98), because she was ‘a runaway’ [and a whore...]. Persistent rumours were spread, that she had been seen sleeping with Arabs who ‘queue up to sleep with her’. Even the gynaecological examination that Jane initiated, which proved that Shiri was a virgin, did not convince the welfare officer. The officer maintained decisively that the girl’s home and her mother were unable to protect her or to assist in her ‘rehabilitation’. In the conclusion of her report, the welfare officer admitted that Shiri had fitted in well in her new school, but nevertheless: ‘We receive the impression that there are extreme disparities in her personality... there is an aspect of extremely deviant behaviour of acting out which places her in actual danger’. Her relationship with her mother, she continues, is ‘complex – on the one hand there is love and a relationship, but on the other hand they cooperate in complete and worrying denial of her severe problems. Also the mother is unable to set the minor boundaries’. The need for legal aid and psychological examinations, which were necessary for presentation in court, further worsened the already difficult financial situation of Jane and her (single-parent) household. Of course Jane’s and Shiri’s mental states also worsened. Against this background and as a self-fulfilling prophecy, Shiri ran away from home. When she was caught, she was sent to a psychiatric hospital. She also ran away from there, in an attempt to return to her mother, and was then raped. This time, when Shiri was caught, the court immediately acceded to the welfare officer’s demand and moved the girl to the closed institution for girls at risk, Tzofia. From there, the welfare officer probably assumed, she would be unable to run away, and her ‘uncontrolled’ sexual behaviour would be properly assessed and restrained. Shortly afterwards, Shiri attempted suicide by taking pills, an act which was interpreted by the welfare officer as a ‘cry for help’. After she was treated in hospital, she was returned to Tzofia. Later she was moved to the Abarbanel psychiatric hospital, where she remained for a year. When she left the hospital, she was a different person, broken, very obese, lifeless, and drugged because of the medication she had to take. No argument and no proof could change the welfare officer’s attitude or her decisions. Even definite proof that the community policeman had written a false report about Shiri’s ‘wanton’ behaviour, did not cause the welfare officer and her colleagues to question themselves (and certainly notthe policeman, who some years later was dismissed from the police force for drug offences).
In this example, the major role of professional rhetoric, in the process of welfare officials’ gaining control of minors and removing them from their parents’ custody, is conspicuous. The psychological terminology, or "psychologistic thinking" used widely by welfare officers (Handelman 1987: 359), serves to gain support for their evaluation and recommendations in the court. The judges rely heavily on the assumption that the welfare officers' professionalism and objectivism is beyond doubt. Terms such as ‘denial’, ‘setting boundaries’, ‘acting out’ (‘...which places her genuinely in danger’), ‘extreme splits in her personality’ and so on, are the foundations of the inter-organizational discourse, in which the welfare system and the courts are central, within the process of disqualifying the legitimacy of parents’ custody of their children. In this specific case, concepts such as ‘danger’ (she endangers herself) and ‘vagrancy’, serve both the welfare system and the police, as associating with Arabs implies danger in the police-security sense (and unveils racist attitudes at the same time). Also, ‘protection’ of teenage girls from endangering themselves, in the sense of having sexual intercourse at a "premature" age, reflects the social workers’ typically conservative gender attitude. Teenage boys are not sent to institutions because they had sexual intercourse at a young age. The ongoing intervention and coercion by the welfare officer, backed up by the local welfare department, the local authority, the regional supervisor, and the national superviser, illustrate well the absence of any mechanism which can confront the welfare officers’ practices. No factor within the system or in its environs served as a power-brake on the ‘slippery slope’. The social mandate over 'minors' wellbeing' served the welfare officer in the witch-hunt of the girl and her mother. The coercive intervention in Jane's and Shiri's lives also illustrates the comprehensive cooperation among state agencies employed against powerless individuals. The limited cracks which the mother’s struggle and mine created, mainly by means of turning to the media, were quickly blocked and any chance of ending the abuse was prevented.
The structured, inevitable power-gap between the welfare officer and his/her 'client' has been clearly established by Mili Mass, an Israeli senior lecturer and researcher in social work. Mass claims (1996) that the social workers act in the name of the strong, with the help of their values and beliefs, from within the power systems. She explains,
Most of the parents whom we approach with demands, in the name of the principle of the child’s wellbeing, belong to poor social classes ... The demand addressed to these parents, to obey our demands with no actual attempt to change their living conditions, turns the parents, who live on the margins of society, into beggars ... (ibid: 422).
Mass also maintains further that 'Glorifying specialized knowledge gives the expert great powers, ... The use of the expert’s robe, which invokes an archaic myth intended to influence the judges’ feelings and in this way distort their decision, is nothing but abuse of the power ...' (ibid: 425-426). Mass indicates clearly that, 'the social worker’s true mission as a tool (or a stick) to supervise the weak … The social worker’s expertise, his understanding of the human condition and his relationship with marginal groups, serve today as a tool in the hands of society, to supervise the underprivileged’ (ibid: 426).
Similar claims were suggested by Yehezkel Hasenfeld (2000), a highly regarded senior social work researcher. He writes about the work of the social service departments with single mothers: ' … viewing the poor as deviants and 'others'…  and upholding the moral code about family values, gender, and ethnicity by degrading the poor. No matter what specific organizational forms welfare departments institutionalize over time, these basic moral values have remained their guides' (ibid: 348-349).
Barbara Swirsky, an Israeli sociologist, has pointed out the gendered perspective of the structured conflict within the patriarchal state, among groups of women. The most conspicuous class confrontation is found between poor, migrant, single-parent women and female social workers. Swirsky claims (1984) that through her superior power over her clients the social worker gains her 'sense of importance on account of other women … the more important she is the less important they are. The power position of the social worker corrupts her as a human being and a woman' (ibid: 207-208). These understandings are relevant to Jane's and Shiri's cases but also to many other cases that I have witnessed.
As in the case of the boy and his blind mother, the Ministry of Labour and Welfare used every means to prevent publication of this story in the media. A local newspaper published the story, ignoring the Ministry of Welfare’s threats. When a journalist in a public radio station tried to raise the subject, the Ministry of Welfare’s representative arrived at the station, and succeeded in preventing the broadcast. It was only after the girl attempted suicide in the Tzofia institution that the matter was broadcast, in spite of the Ministry of Welfare’s protests (claiming that if the story would be exposed to the public it would harm the girl’s wellbeing). Although the mother gave her consent in writing to publish the story (obviously with identifying details removed), only after the programme’s editors realized that the threats were fictitious, did they agree to deal with the issue.
I have often encountered the blocking of desperate parents' access to the media, after their children have been forcibly taken from them and put in institutions by the welfare authorities and the courts. For instance, a television talk-show, named Popolitika to which I was invited, intended several times to address the issue of removal of children from their homes. Each time the editors had to waive broadcasting the programme, due to intervention by the Ministry of Welfare’s legal adviser. When I discussed removal of children from their homes by the welfare authorities on a women’s radio magazine, Ishi Nashi, which I edited and presented on local radio (between the years 1997 and 2000), a complaint was made against me by the Ministry of Labour and Welfare’s spokesperson. He wrote to the station's director that I was suspect for 'breaking the law [prohibiting the exposure of identifying details of minors who are involved in legal procedures, E. H.], in a radio programme in Emtza Haderekh (25th August 1998)'. The letter of accusation was sent also to the heads of the 'Authority for Television and Radio'. Its exposure as being unfounded demonstrates how the Ministry of Welfare actively threatens the media, even its minor channels, in order to prevent critical discussion, which might cause public doubt regarding the welfare system’s reliability and professionalism in 'caring for minors'.
Another example of blocking any media intervention is an article in the newspaper Makor Rishon, under the heading 'The authority for child removal' (27.3.98). The journalist, Kalman Libskind, related to an appeal to the court, in which the welfare officer asked to prevent a mother, whose child had been removed from her custody, from exposing the story to the public. In her appeal she explained that the mother manages to 'arouse journalists' empathy' and therefore she 'asks to prevent all subsequent publicity – including publicity without the minor’s name, for the sake of the minor’s wellbeing and the prospects of the treatment procedure'. Libskind added that often he is prevented from publishing parents’ complaints about 'severe acts of vengeance by welfare officers after they were defeated in court, confinement of children for many hours to their room in the institution and so forth…'. The Chief Child Welfare Officer was asked by the journalist: ‘Why do you resolutely object when families whose children have been taken from them turn to the media?’ She replied,
There are people who are incapable of receiving help, and all they can do is fight by every possible means. In such cases they go to the press and we have to face attack. People whose parental ability is poor turn to the media, and all that remains for them is to turn to the newspaper. We prefer to prevent publicity because the publication harms the family and the minor.
To the question ‘And if the family wants publicity?’ she answered, ‘We give everything we have to help the children, and afterwards we’re attacked in the media and all we get from the public is criticism – why do you take children away from these poor families?’

Rinat's Case: Blaming the Mother for Teenage Boys' sexual abuse of her Daughter
In June 2010 the juvenile court, in the north of Israel, accepted the recommendations of the welfare officers and instructed the forcible removal of Rinat (a fictitious name) to an emergency centre. Rinat was sexually abused when she was 11 years old, while she was in an after-school club run by the local welfare department. The social workers in the department claimed that the girl was at high physical and emotional risk because of 'lack of a supervising and protecting parental presence'. Although the abuse took place outside the home, and was not caused by a member of the family, the mother, poor, single, and a new immigrant from Russia, was defined as incapable of protecting her daughter. In December 2011 Rinat was transferred to a Welfare institution, while the abusers carried on with their lives. With her meagre resources the mother applied to the High Court in order to save her daughter and bring her home. From a social and psychological assessment of the girl’s state, after two years away from home and living in institutions, it appeared that ‘the minor is in an extremely difficult emotional state and is at risk of sexual abuse. It appears that she has acquired a huge emotional burden in the past two years...’ According to the report, Rinat had been physically harmed in the institution. Her repeated attempts to run away conveyed her distress. However, the institute that provided Rinat's diagnosis recommended leaving her in the welfare institution. This institute, which cooperates with the Welfare Ministry, justified its recommendation by claiming that the mother 'is unable to guarantee her daughter’s safety', because she (allegedly) was responsible for what happened to her daughter. Moreover, the failure of the ‘treatment’ in the institution was also blamed on the mother, as she had not ‘cooperated with those responsible for the treatment’. The judges chose to ignore the recommendation of Prof. Eli Zomer, a prominent Israeli clinical psychologist, who recommended returning the girl to her mother. The three high court judges, headed by Judge Edna Arbel, decided that a further sitting would take place in six months' time. Rinat’s fate is likely to be similar to that of many of the girls cared for by welfare institutions: vagrancy, prostitution and drugs.
Rinat’s ‘case’ well illustrates what happens to teenage girls who are sexually abused and to their mothers. When a girl is sexually abused she is labeled as a ‘victim’ at best and as ‘promiscuous/prostitute’ at worst; the mother is labeled as ‘lacking in parental ability’, in other words as a maternal failure and as ‘guilty' of what has happened. Generally, the abusers are treated as under the age of criminal responsibility, and/or as ‘kids from good homes’ who have strayed, and they return to their routine (and presumably also continue to abuse underprivileged girls). When the mothers are labelled and denied the right and the responsibility to care for and defend their daughters, the girls come under the care of the welfare system, and become an easy target for abuse and an accessible resource of the institutional care system.
As in many other cases, the judges assume (in good faith or under constraint) that it is unquestionable that the welfare authorities are driven by ulterior motives, and that the children’s wellbeing is their foremost consideration; they perceive the social workers as carrying out ‘invaluable work’; they believe that the welfare institutions are always better (even when abuse of children in care takes place in them) than a home in which the mother, allegedly, is unable to protect her daughter; they prefer to rely on diagnosing and treating institutes that cooperate with the welfare authorities , such as the one mentioned above, which constantly recommend institutionalization as a preferred solution for children and teenagers ‘at risk’.
It therefore appears that ‘Instead of hunting the “wolves” in the forest’, in the words of Judge Menahem Klein (in his ruling in the case of a retarded girl, 8.12.11), ‘All the “Red Riding Hoods” are placed in welfare institutions’, where there is no guarantee that ‘Red Riding Hood won’t fall into the hands of another wolf’, and which serve as quarters for further abuse. In other words, the welfare system, supported by the courts and based on expert assessment, play the role of a ‘wolf’, as an agent which enables organized abuse of teenage girls.

Conclusion and Discussion
The article discussed the violence of the welfare authorities and of other State authorities towards minors and their parents in the context of removing minors from their parents’ custody and placing them in ‘outside-home’ frameworks, supervised by the state. I argued that the procedures involved in this welfare policy entail covert and overt use of force by the authorities, abuse of basic human rights, use of threats and physical violence towards parents and minors who resist the authorities' decisionsand use of enforced incarceration in mental institutions. Also, inside the institutions, frequent use is made of violent means such as blows, isolation, threats, enforced psychiatric medication and so on, by the staff, as a means to preserve the institutions’ routine and discipline.
I suggest that violent behaviour of officials and organizations which use the state’s organized power of coercion against minors and against their parents is linked to personal, organizational, and political motives. Yochanan Wosner, a senior researcher of social work suggests (1996), in a similar vein that:
The lobby of the institutions' establishment is fundamentally interested in the livelihood of tens or thousands of people which is connected or sometimes even dependent on the existence and expansion of institutional arrangements. This population includes various institution employees and the professional administrative systems, which are employed in supplying resources to the institutions: buildings, manpower, supplies, wards, and so forth. Reduction of the number of institutions would cause the closure of several departments and services and a shortage of positions for psychologists, social workers, teachers, cooks, managers, counsellors, security guards, and maintenance workers.
The use of abundant means of coercion, in order to overcome resistance of parents to taking away their children and placing them in institutions, is an important element in preservation of social resources for political barter in Israel. As a country characterized by extensive state bureaucracy and a centralized welfare policy, Israel can provide its welfare officials with legitimate means of coercion, such as laws promoted by the government according to their needs, court decisions in accordance with their recommendations and the engagement of the police in order to ensure the enforcement of these decisions. The professional and ideological rhetoric, alongside legal procedures, provide a significant part of the justification for the coercive behaviour of the state’s agencies in matters of parent’s custody of their offspring. Coercive means also serve the welfare officers at the informal spheres and through veiled practices. Among these, for example, are use of threats towards parents and use of physical force against minors in institutions.
The intense centralization of the Israeli political system produces closely supervisory systems which are interdependent. These systems work to prevent public criticism of the modes of use of their far-reaching authority. The centralized power systems are based on a hierarchical chain of dependencies in which individuals and groups participate in control of resources. The hierarchized structure guarantees far-reaching coordination, cooperation and loyalty among its employees at all levels. In this structure minors serve as a resource in the process of constructing spheres of control and authority, offering the officials means of reward for their loyalty and support of the government. In other words, placing minors in state frameworks plays a role in strengthening government support.
The social work system is an important means by which the state intervenes in families and achieves control of children, women and the weak, as Mili Mass (mentioned above) maintains. This control strengthens the existing social order, serves to preserve the hegemonic power centres and enables benefits for the groups which support the government, mainly from the middle classes.
Taking children from their parents, placing them in state institutions, and leaving them there for as long as possible; all these necessitate the use of organized coercion by state officials. This welfare bureaucracy needs ‘industrial peace’; it is interested in working without disturbance, on the part of the children, the parents, the media or anyone else. Legal coercion serves to achieve this ‘peace’ for the welfare system and the organizations which cooperate with it. Public criticism of the coercive means used by the state officials against parents or of violent behaviour of staff against children in institutions would be likely to undermine the complete, routine control.
‘The minor’s wellbeing’ and ‘protection of the minor’ are central terms in this reality, as the ideological discourse from which they are drawn is widely accepted and is based on the public legitimacy of the welfare officers’ control of this field. Using concepts like ‘the minor’s wellbeing’, which are anchored in the social workers’ monopoly on the ‘care’ of ‘minors at risk’, enables silencing of criticism. Children’s complaints about their painful experiences in the institutions and in foster families are treated as unreliable. Moreover, as they are placed far away from the public gaze, the welfare system and the courts can easily ignore their pleas and wishes.   
I also maintained that violent behavior is nurtured by the inter-organizational cooperation between the governing power systems. This organized coercive behaviour exposes the concealed strength of state agencies, and enables officials to act without feeling responsible for the consequences of their conduct and without paying their price. I argued that bureaucratic violence emerges from a context in which performing unjust and destructive actions does not entail taking responsibility for their consequences, and there is no need to worry about socio-economic reprisal for harming people.  
The examples presented in the article clarified that the welfare system acts as a centralized, bureaucratic machine, which relies on close cooperation of ‘overlapping’ systems. Hence, it appears that in the encounter between the welfare client and the welfare and legal systems' professionals, the first is confronted with a powerful bureaucratic alignment. When the state’s legitimate coercion operates against a parent there is no real chance of avoiding his/her defeat and grave outcomes for him/her and the children. The article raised, by implication, the issue of personal-moral choice, entailed in participating in procedures of removing minors from their families. It seems that officials, who do not comply with the system's expectations and try to avoid using coercion and violence, in cases of removal of minors from their parents’ custody and in cases of violence against dependents in institutions, cannot endure within the system. Thus, the people who remain in the system act, inevitably, as they are expected to and comply with the system's expectations. They carry out their roles and hence contribute to reinforcement of the power alignment in which they operate and from which they gain various advantages.

Download the PDF

אלימות ביורוקרטית וטובת הקטין
ד"ר אסתר הרצוג

ישראל נמצאת בין המדינות המובילות בעולם בשיעור הקטינים המושמים במוסדות מחוץ לביתם ולישוב מגורי משפחתם. הוצאת קטינים מביתם כרוכה, במקרים רבים, בהפקעת האפוטרופסות עליהם מידי הוריהם והעברתה, בעזרת הליכים משפטיים וחוקיים, לידי רשויות הרווחה של המדינה. בהליכים אלו נוקטות רשויות אכיפת החוק בכפייה נגד הורים וילדים המתנגדים להחלטות ולהליכים המופעלים נגדם על ידי המדינה. מאמר זה ממשיך את מגמת המחקר הביקורתי, העוסק בסוגיית הוצאת קטינים מחזקת הוריהם, במיוחד עבודות בתחומי העבודה הסוציאלית, כמו למשל מאסס (1991; 1996), ברקאי (1995), פרוסט ושטיין (Frost & Stein 1989) ובסוגיית המוסדות לילדים ונוער [(דיון בספרות העשירה בנושא זה נמצא במאמרי (הרצוג 1996)].
במאמר אדון במקומה של הכפייה בהתנהלותה של ביורוקרטיית הרווחה, בנושא הוצאת קטינים מחזקת הוריהם והעברתם למוסדות ולאימוץ. אטען שהוצאת קטינים בכפייה מחזקת הוריהם, מלווה בשימוש באלימות כלפי הקטינים והוריהם ובעבירות על החוק. החלטות והליכים להוצאת קטינים מחזקת הוריהם מוצגים על ידי רשויות הרווחה כנגזרים מ"טובת הילד". בעזרת דוגמאות שונות, שיובאו במאמר, אטען שלעתים קרובות אין הדבר כך בפועל. השתלבות של מערכות מימשל נוספות, כמו: משטרה, בתי משפט, בתי חולים פסיכיאטריים, בתי ספר, שירותים פסיכולוגיים, בהליכי הוצאת קטינים מחזקת הוריהם ובסיוע שהם מספקים למנגנוני הרווחה במהלכם, היא נקודה נוספת בדיון זה. המאמר יעסוק גם באופן שבו אנשים בארגונים אלה, המשתלבים בתפקיד "טיפול בקטינים", מאמצים אידיאולוגיה של שימוש באלימות, מפתחים הזדהות איתה, מיישמים הנחיות וכללים ונוקטים בכלים המתירים שימוש באלימות. אטען שהאידיאולוגיה ההומנית-פרופסיונלית משמשת באופן אינסטרומנטלי ומשתנה להצדקת החלטות ומעשים, שלעתים קרובות אף עומדים בסתירה לאידיאולוגיה של הארגון ופקידיו. אצביע על כך שהתיאום והשיתוף בין פקידי ומנגנוני שלטון שונים מייצרים התניות ותלויות הדדיות, המבטיחות את ההשלמה והציות של הפרט עם ערכיו ותביעותיו של מערך הכוח הפוליטי-חברתי בכל הקשור לשימוש באלימות כלפי קטינים והוריהם.
טענות אלו מעלות שאלות סוציולוגיות שהן גם מוסריות באופיין, למשל, מהי מידת הבחירה האישית ושיקול הדעת שמפעיל הפרט בהיותו חלק ממערכת, ארגון, או יחידה חברתית? האם הוא כבורג במכונה ולפיכך מידת האחריות האישית שלו היא יותר בחזקת הנחה אידיאולוגית חסרת בסיס? מהו התהליך שבו הופך הפרט את הגדרות וציפיות התפקיד, את הערכים והנורמות של הארגון למובנים מאליהם ומאבד את הראייה הביקורתית והעמדה האינדיבידואלית המסתייגת מתכתיבי הקולקטיב בכלל והתפקיד בפרט?
סוגיית הבחירה האישית ושיקול הדעת המוסרי-אנושי, שמפעיל הפרט בהיותו חלק ממערכת ביורוקרטית, מתבקשת מהדיון על האלימות של ביורוקרטיית הרווחה. הדוגמאות שיובאו במאמר ימחישו הבטים שונים של אלימות הננקטת על ידי אנשים כלפי זולתם, כחלק יום-יומי ובלתי נפרד מהחיים הביורוקרטיים וממקומם בתוך מערכות ביורוקרטיות. פקידים פועלים, בהכרח, כמצופה מהם, גם כאשר מדובר בהחלטות ובמעשים העומדים בסתירה לתפישת העולם המוסרית הכללית שלהם. על המשמעות החברתית-מוסרית הקשה הכרוכה בתופעה זו עמד מקס ובר (1970), אבי המודל הביורוקרטי: "כבודו של עובד המדינה מוקנה מכוח יכולתו לבצע במסירות את הוראת הרשויות העליונות – ממש כאילו היא מתיישבת עם אמונותיו שלו עצמו. הדבר תופס גם אם ההוראה נראית בעיניו שגויה, וגם אם – למרות מחאותיו של עובד המדינה – הרשות עומדת על הוראתה. משמעותה של התנהגות מעין זאת לגבי עובד מדינה היא 'משמעת מוסרית והכחשה עצמית במובן העילאי ביותר'" (שם: 95). הקצנתו של טיעון זה עולה בעבודות שונות העוסקות בהשמדה ההמונית של הנאצים. זיגמונד באומן (1996), למשל, דן בהרחבה בקשר שבין מבנה והתנהגות ביורוקרטיים לבין הסטנדרטיזציה והרציונליות שברוע.  לדבריו, העיקרון החשוב ביותר בתהליך של ייצור חברתי של אדישות מוסרית, המצוי בבסיס ההתנהגות האלימה של בני אדם בארגונים ביורוקרטיים, הוא "עקרון המשמעת הארגונית, ליתר דיוק, תביעה לציות לפקודות הממונים שלמענן יש לדחות כל מניע אחר לפעולה, ולהציב את ההתמסרות לרווחת הארגון כפי שהוגדרה על-ידי הממונים מעל לכל התמסרות ומחויבות אחרת. בין ההשקפות וההעדפות האישיות העומדות בדרכה של מסירות זו, בולט מקומן של השקפות והעדפות אישיות, ועל כן יש להדחיקן או להכחידן. אידיאל המשמעת תובע הזדהות גמורה עם הארגון, שפירושה אינו אלא נכונות למחוק את הזהות העצמית ולהקריב את האינטרסים האישיים (אשר בהגדרה אינם זהים למשימה שהציב לעצמו הארגון). באידיאולוגיה הארגונית מוכנות לסוג קיצוני כזה של הקרבה עצמית מקבלת ביטוי כמידה מוסרית נעלה, מידה אשר ממנה מתחייב ביטול כל יתר הדרישות המוסריות" (שם:130).
ה"רציונליות שברוע", הקשורה ליצירת מערכות כוח פוליטיות, לריכוז כוח ומשאבים, לשיתוף פעולה ותיאום בינארגוניים למימוש אינטרסים אישיים ושלטוניים, משתמעת במפורש או במרומז מעבודות שונות (למשל: מרקס 1976, הנדלמן 1980, ברנשטיין 1981, סבירסקי 1981, הרצוג 1996). למרות זאת, גם במציאות חברתית הכופה את תכתיבי הארגון על הפרט בתוכו, יש מקום לבחון את יכולתו של הפרט לבחור בין אלטרנטיבות לפעולה ולנקוט בפעולות הנגזרות גם מתוך שיקולים אידיאולוגיים אוניברסליים, שהרי אחרת לא ניתן יהיה להבין את ההתנהגות השונה של פרטים בתוך סיטואציות דומות, גם במערכות ביורוקרטיות.
התנהגות אלימה היא חלק בלתי נפרד מהמציאות הביורוקרטית, כך משתמע מעבודתו של מרקס (שם). בניתוחו את ההתנהגות האלימה בעיירת הפיתוח גלילה מרקס מדגיש את תהליך הבחירה של הקליינט באופציית האלימות, מתוך טווח ההתנהגויות האפשריות הנתונות בפניו, במצב של תלות בפקיד ובארגון לצורך השגת משאבים להם הוא זקוק. הפקיד מסתמך, במגעיו עם התושבים, על מערך כוח הכפייה הנרחב של מוסדות המדינה, התומך ומחזק את מעשיו והחלטותיו כלפי אזרחים, תושבים, עולים. בעקיפין משתמע המובן מאליו בהתנהגות האלימה של גופי השלטון ונציגיו, כאילו מעשיהם אינם בחזקת התנהגות אלימה אלא בחזקת דרכי פעולה סטנדרטיות ומקובלות במגעיהם עם לקוחות הארגון. מכך מתברר שהאלימות שייכת לקליינטים, כלומר לצד החלש באינטראקציה בין אזרח לנציג המימסד, אשר בנוקטו במעשה אלים מצליח לשנות לזמן מה את מערך הכוח. לכן, האלימות המימסדית אינה מובנת כאלימות אלא כמעשה שלטוני לגיטימי. לעומת זאת, במקום אחר, בהתייחסו למלחמה בקוסובו ("האם ניתן להפחית את האלימות?" בהרצאה בכנס הסוציולוגי הבינלאומי שהתקיים בתל אביב ב-1999), מדגיש מרקס את האלימות של ארגונים ומערכות שלטון ומפרשה כדרך להעברת מסרים לצד שלישי. הוא טוען במפורש כי "גם ארגונים נוקטים באלימות חברתית בדרך שגרתית. כל אמצעי התורם להשגת מטרות הארגון (ולאו דווקא המטרות המוצהרות) או תורם להאדרת כוחו של הארגון כשר בעיני מנהליו ועובדיו. אלימות כלולה בסל האמצעים האלה". ועוד: "בשונה מהאלימות החברתית המבוקרת והמוגבלת של פרטים, עלולה האלימות של ארגונים להיות אכזרית וקטלנית. כל עוד מובטחת להם תמיכה ציבורית, עלולים הם לזרוע סביבם הרס וחורבן כדי לזכות בתשומת הלב של הציבורים אליהם מכוונים המסרים שלהם... רוב מקרי האלימות הקטלנית ביותר מתבצעים דווקא על ידם. לכן תהא זאת טעות להטיל על שלטונות המדינה לרסן באופן כוללני את האלימות של האזרח הבודד. הרי האלימות של האזרחים היא לרוב מופנית נגד שרירות הלב של נציגי השלטון, והיא מבוקרת ונשלטת על ידי התוקפים עצמם".
הדוגמאות בהן עשיתי שימוש במאמר מבוססות על מידע שצברתי מאז ראשית שנות ה-90, במהלך פעילות של תמיכה במאבקי הורים נגד הוצאת ילדיהם מחזקתם ונגד העברתם לאימוץ ולמוסדות בחסות המדינה.

דוגמאות לאלימות של רשויות המדינה בסוגיות של "ילדים נזקקים" או "קטינים בסיכון"
בדוגמאות שבהמשך אבקש להראות איך מתבססת לגיטימציה לשימוש באלימות, על ידי פקידי מדינה נגד ילדים והוריהם. אצביע על כך שהאלימות, המתגלה במהלך לקיחת ילדים בכפייה מהוריהם והעברתם להורים מאמצים או למוסדות לנוער, מתנהלת תוך שימוש בסמכות חוקית, בהליכים ביורוקרטיים מוסדרים היטב ותוך שיתוף פעולה בין-ארגוני של סוכניויות רווחה וחינוך, משטרה ובתי משפט. אתייחס גם לאלימות המופעלת על ידי בעלי תפקידים בחיי היום היום של מוסדות ה"מגינים" כלפי ילדים ובני נוער החוסים בהם. מתברר, כי אנשים חלשים מבחינה חברתית-כלכלית, שבידיהם משאבים כלכליים דלים ומעמד חברתי פגיע, חשופים במידה רבה להשלכותיה של האלימות הביורוקרטית. עוד מתברר מהדוגמאות כי סוכנויות המדינה עושות שימוש מניפולטיבי בערכים חברתיים-הומניים יסודיים, נגד אזרחים, כדי להשיג תמיכה ציבורית במעשי האלימות שלהן בהקשרים אלו. נסיונות להתערבות ציבורית ותקשורתית נתקלים בשימוש בכפייה נוספת של המערך הביורוקרטי.
פרשת הקטין ואימו העיוורת. דוגמא זו להוצאת ילד בן 11 מאימו החד-הורית, אישה ענייה ועיוורת, והעברתו למוסדות בחסות המדינה, למשך שנה וחצי, בתחילה ל"מקלט חירום" ל"ילדים בסיכון" ובהמשך למוסד ל"ילדים במצוקה". הפרשה החלה כאשר האם, גרושה ואם לבן, ניהלה מאבק כנגד מנהל מחלקת החינוך בעיר על רקע דרישתה להעבירו לכיתה אחרת. כאשר האם פנתה לעיתונות המקומית להתלונן נגד האופן שבו טופל עניין העברת בנה על ידי מנהל מחלקת החינוך הלכו הדברים והחמירו בהדרגה, עבורה ועבור בנה. השימוש באמצעים אלימים ובלתי חוקיים, בהם נקטה המועצה, באמצעות מחלקות החינוך, והרווחה, תוך הסתייעות במשטרה, היה חלק מרכזי בתהליך. מכשיר ציתות נמצא בטלפון בבית האם ובנה. במשך שלוש שנים הנער שהה בבית, בעוד מנהל מחלקת החינוך פעל כדי למנוע את קבלת הילד לבתי ספר בישוב ובסביבה, אליהם פנתה האם. תלונותיה לשר החינוך, למבקר המדינה, לארגונים "למען הילד" ולמען "זכויות אדם" לא הביאו לה סיוע של ממש. פניות אלו, כמו פניותיה אל התקשורת, גררו תגובות של ענישה ונקם אצל מנהל מחלקת החינוך וראש העיר. הם הזהירו את האם שבנה יילקח ממנה אם לא תחדל ממאבקה הציבורי. כאשר היא המשיכה במאבק, המליצו העובדים הסוציאליים לבית המשפט לקחת את בנה למקלט לילדים בסיכון. טענתם העיקרית היתה שהאם "חונקת" את בנה, שהיא תלויה בו ומפריעה להתפתחותו. בית המשפט סיפק את התמיכה המשפטית להליך וקיבל, כפי שקורה במרבית המקרים, את המלצת העובדים הסוציאליים. הוא פסק לקחת את הנער כנגד רצונו ורצון אימו. הילד שהה כ-11 חודשים במקלט הראשון, משם הוא ברח 20 פעמים. כאשר נתפס היה מידי פעם מוכה על ידי השוטרים. לאחר מכן הועבר למוסד חסות במרחק רב ממקום יישובה של האם ושם שהה שבעה חודשים, עד שבעקבות הסכם שהושג עם מחלקת הרווחה בעיר הוא הועבר למשפחה אומנת, בהסכמת האם. לפי תיאורי הנער, הוא  וילדים אחרים בשני המקומות, היו מוכים ואמצעי שליטה אחרים נוספים, כמו החזקה כפויה בחדר בידוד למשך ימים, מקלחות קרות, היו בשימוש שגרתי של הצוות. באחת מההקלטות הרבות שביצעה האם במהלך שיחותיה עם בנה בטלפון הוא נשמע צורח כשמטיחים את ראשו בקיר. כשהוא התעלף המדריך מיהר להביא לו מים. הנער היה אז בן 12, כחוש וחלש פיזית. צילום מתקופת היותו במוסד החירום, אשר הוצג בפני השופט אברהם מלמד בבית המשפט לנוער בחיפה, מראה סימני "מכות כחולות" על גוף הנער.
כאשר האם הציגה בפני בית המשפט את הצילום כראייה לאלימות הפיזית שבה השתמשו האחראים במקלט נגדו, פטר השופט את הטיעונים בהסבר שהשימוש בכוח פיזי מותר ואפילו מומלץ כדי "להגן" על הנער מעצמו ועל זולתו ממנו, תוך הסתייעות במושג  HOLDING כדי להצדיק את גישתו ואת מעשי הצוות במוסד. האם הגישה תלונות למשטרה מספר פעמים בגין האלימות שבה נקטו המדריכים כלפי בנה, אבל תמיד נאמר לה ש"הכל בסדר" ושהילד נמצא בידים טובות. תגובות דומות ניתנו גם לי על ידי פקידים בכירים במשטרה ועל ידי חברי כנסת שהתבקשו להתערב. מאמצינו להשיג כיסוי תקשורתי לזעקת הילד וזו של אחרים הוכשלו פעמים רבות, בעיתונים, ברדיו ובטלויזיה, על ידי איומים שהופעלו על ידי משרד הרווחה. במקרה אחד התפרסמה הפרשה ב"הארץ" (18.2.2000) לאחר שהיועץ המשפטי של העיתון תבע מבית המשפט הסרת החיסיון. הדיון התקיים בפני השופט אברהם מלמד, אשר בעבר הטיל, בעקבות בקשת רשויות הרווחה, איסור גורף על פרסום הנושא (גם לא בכל דרך המסווה את כל הפרטים המזהים של הקטין ואימו). כצפוי, הוא סירב להיענות לדרישה. רק לאחר שהיועץ המשפטי של העיתון פנה לבית המשפט המחוזי נעתר השופט סלים ג'ובראן (מעריב 27.12.1998) לבקשה והתיר לפרסם את הסיפור. גם אז הסיפור הוצג רק באופן חלקי שהתייחס לתקופת שהותו של הקטין במוסדות אך לא לכל פרשת ההתעמרות של הרשויות בבן ובאימו לפני הוצאתו למוסדות.
מקרה זה ממחיש את היסודות האלימים, הטמונים בהכרח באינטראקציות שבין מערכת הרווחה לבין אזרחי המדינה, ההופכים, שלא מרצונם, ללקוחות "שבויים" במאבק כוח שהוא אבוד מראש מבחינתם. המקרה הנדון מצביע על האלימות הביורוקרטית, הננקטת כמעשה שבשגרה תוך שיתוף פעולה נרחב בין בעלי תפקידים בעמדות כוח פוליטיות וביורוקרטיות, במקרה זה ראש עיר, מנהל מחלקת החינוך, עובדים סוציאליים במחלקת הרווחה המקומית. גיבוי גורף להליכים אלו ניתן על ידי יחידות הפיקוח המחוזיות והארציות במשרד הרווחה, המערכת המשפטית, המשטרה וגורמים נוספים. הדוגמא ממחישה את פוטנציאל האלימות השלטונית במיוחד נגד פרטים נעדרי כוח פוליטי-כלכלי, כמו ילדים ואמהות ללא בני זוג מקבוצות עניות.
עצמת השפעת התקשורת ברורה לרשויות הרווחה היטב ולכן התגובה הקשה של הרשות המקומית ומחלקות החינוך והרווחה על פניית האם לתקשורת אינה מפתיעה. נסיונותיהם של אנשי ואמצעי תקשורת לדווח ולבקר את הנעשה בתחום הוצאת קטינים מחזקת הוריהם מהווים איום על עצמת מערכת הרווחה. הם מערערים את יכולתה לפעול באופן חופשי מביקורת ויוצרים סדקים ב"שקט התעשייתי" ובהתנהלות של "מאחורי הקלעים". התנהגותה של התקשורת כגורם מדווח ומבקר של פעולות מערכת הרווחה מערערת את הקונצנזוס הציבורי הנרחב, החיוני לפעילותה בכל הקשור למונופול על האידיאולוגיה החברתית ועל המקצועיות הטיפולית, שעליהם היא מבססת את שליטתה הנרחבת בגורל עשרות אלפי ילדים ומשפחותיהם.  
פרשת ה"נערה בסיכון". במקרה אחר מדובר בנערה בת 14 שנולדה לאם נרקומנית וננטשה על ידה. התינוקת נדדה בין משפחות אומנה, עד שבגיל שנה וחצי נאספה לביתה של אישה אשר גידלה 5 ילדים מוצלחים משל עצמה וטיפלה בעוד 12 ילדים מוכי גורל, שנמסרו לטיפולה על ידי משרד הרווחה. האישה אימצה את הנערה בהיותה בת 5. היא היתה לה לאם מסורה כמו לכל ילדיה האחרים. בהגיעה לגיל 13 ועל רקע היותה נערה מפותחת פיזית מגילה ומטופלת על ידי שרותי בריאות הנפש במקום מגוריה, ביקשה פקידת הסעד להוציאה למוסד ל"נערות במצוקה", "צופיה". השוטר הקהילתי סיפק מידע ודיווחים על כך שהנערה בת ה-14 נראתה משוטטת חשופת חזה באתר בניה שבו עובדים פועלים ערביים. מחלקת הרווחה באזור פנתה לבית המשפט כדי "להציל" את הנערה מעצמה, להרחיק אותה מהישוב, להעבירה למקום סגור ו"לפעול להגנתה במקום בו יוצבו לה גבולות ויגנו עליה" (מתוך תסקיר של פקידת הסעד שהוגש לבית משפט השלום לנוער בנתניה 20.4.98), כי היא "ברחנית" (ונפקנית...). שמועות עקשניות הופצו, שהיא נראתה שוכבת עם ערבים ה"עומדים בתור כדי לשכב איתה". הבדיקה הגיניקולוגית שיזמה האם, ואשר הוכיחה שהנערה בתולה, לא שכנעה את פקידת הסעד. הפקידה טענה באופן נחרץ כי הבית והאם אינם יכולים להגן על הנערה ולא לסייע ב"שיקומה". בסיכום חוות דעתה מודה פקידת הסעד כי הנערה השתלבה היטב מבחינה חברתית ולימודית בבית ספרה החדש אך מצד שני "אנו מתרשמים שישנם פערים קיצוניים באישיותה... קיים צד של התנהגות חריגה ביותר של אקטינג אאוט המסכן אותה בסכנה ממשית" יחסיה עם אמה "מורכבים, מצד אחד קיימת אהבה וקשר אך מצד שני ישנו שתוף פעולה ביניהן בהכחשה מוחלטת, מדאיגה, של בעיותיה הקשות. כמו כן האם אינה מסוגלת להציב גבולות לקטינה". הצורך בסיוע משפטי ובבדיקות פסיכולוגיות, שהיו נחוצות לשם הצגה בבית המשפט, הרעו עוד יותר את המצב הכלכלי הרעוע בלאו הכי של האם והמשפחה (החד-הורית). מובן שגם המצב הנפשי של האם ובתה החמירו ביותר. על רקע זה וכנבואה שמגשימה את עצמה, ברחה הנערה מביתה. כשנתפסה משוטטת ליד ישוב ערבי (בקרבת מקום מגוריה) העבירו אותה לבית חולים לחולי נפש. גם משם היא ברחה, כי רצתה לשוב לאימה ולביתה, ואז נאנסה. כאשר נתפסה הנערה הפעם, נתרצה מיד בית המשפט לדרישת פקידת הסעד וסוף סוף העביר את הנערה ל"צופיה". משם, כך סברה פקידת הסעד, היא לא תוכל לברוח ושם תאובחן כהלכה התנהגותה המינית "הבלתי מבוקרת". זמן קצר אחר-כך הנערה ניסתה להתאבד בעזרת כדורים. פעולה שפורשה על ידי פקידת הסעד כ"קריאה לעזרה". לאחר שטופלה בבית החולים הוחזרה הנערה ל"צופיה". מאוחר יותר הועברה לבית החולים הפסיכיאטרי "אברבנאל" ושם שהתה כשנה. עם צאתה מבית החולים היתה לאדם אחר, שבורה, שמנה מאד, חסרת חיות ומסוממת מרוב הטיפול התרופתי שקיבלה. שום טיעון ושם הוכחה לא יכולים היו לשנות את גישתה והחלטותיה של פקידת הסעד. אפילו הוכחה נחרצת שהוצגה, לכך שהשוטר הקהילתי כתב דו'ח שקרי על התנהגותה "המופקרת" של הנערה, לא גרמה לפקידה ולכל עמיתיה לבדוק את עצמם (בודאי לא לפעול כנגד השוטר, שמספר שנים  מאוחר יותר הודח מהמשטרה בגין עבירת סמים).
בדוגמא זו בולט מקומה המרכזי של הרתוריקה המקצועית בתהליך ההשתלטות של פקידות הרווחה על קטינים והוצאתם מחזקת הוריהם. הטרמינולוגיה הפסיכולוגית משמשת להשגת הכרה אוטומטית בחוות הדעת לבית המשפט, הנשענת על ההכרה בפן הפרופסיונלי אובייקטיבי, כמובן מאליו וכאמת מוחלטת. מונחים כמו: "הכחשה", "הצבת גבולות", "אקטינג אאוט" (..."המסכן אותה בסכנה ממשית"), "פערים קיצוניים באישיות" ועוד, הם אבני היסוד בשיח הבינארגוני, שמערכת הרווחה ובתי המשפט הם במרכזו, בתהליך השמטת הלגיטימיות של חזקת ההורים על ילדיהם. במקרה ספציפי זה מושגים כמו "סיכון" (מסכנת את עצמה) ו"שוטטות" משמשים במשותף את אנשי הרווחה והמשטרה, כאשר מקומה של ההתקרבות לערבים מתחבר היטב למשמעות של סכנה בהקשר הבטחוני-משטרתי מחד ולהקשר האישי-גזעני מאידך. התהליך המתמשך של התערבות באמצעי הסמכות והכפייה שאותן נקטה פקידת הסעד, בגיבוי מחלקת הרווחה ביישוב, המועצה האזורית, הפיקוח המחוזי והפיקוח הארצי, ממחישים היטב את היעדרם של מנגנוני ביקורת של ממש על פעולת פקידי הסעד. שום גורם בתוך המערכת לא היווה בלם ל"מדרון התלול" שבו המנדט החברתי על "טובת הקטין" שרת את פקידת הרווחה במסע הרדיפה של הנערה ואמה. ההתערבות האלימה בחיי השתיים היא גם דוגמא מאלפת לקשר המקיף בין זרועות השלטון כנגד הפרט חסר הכוח. הסדקים המצומצמים שיצר המאבק של האם ושלי, בעיקר באמצעות הפניות לאמצעי התקשורת, נסתמו עד מהרה ומנעו כל אפשרות של הפסקת ההתעללות.
השתקת התקשורת. כמו במקרה של הנער ואימו העיוורת, נקטו נציגי משרד העבודה והרווחה בכל דרך כדי למנוע את פרסום הסיפור בתקשורת. העיתון "חדשות נתניה" פרסם את הסיפור בזכות האומץ שגילו העורכת שלו, רחל לוי-עבדי והעיתונאית טובה לוי, בהתעלמותן מאיומי דובר משרד הרווחה. כאשר שלי יחימוביץ' בתכניתה "הכל דיבורים" ניסתה להעלות את הנושא הגיעה נציגת המחוז במשרד הרווחה לאולפן הרדיו ודרשה למנוע את השידור והשיגה אמנם את מבוקשה. רק לאחר שהנערה ניסתה להתאבד ב"צופיה" הועלה הנושא לשידור, למרות מחאות דובר משרד הרווחה (בטענות שאי אפשר לחשוף את הסיפור במלואו, כי הדבר יפגע בטובת הנערה). האם נתנה הסכמה בכתב לחשוף את הסיפור (כמובן תוך טשטוש הפרטים המזהים) ורק כאשר הבינו במערכת התכנית שאין מדובר בעבירה על החוק אלא באיום חסר יסוד של אנשי משרד הרווחה, הועלה הנושא לדיון. בתכנית פופוליטיקה ביקשו, מספר פעמים, לעסוק בנושא הוצאת ילדים למוסדות ובכל פעם ויתרו העורכים על כוונותיהם, בעקבות התערבות היועץ המשפטי של משרד הרווחה. כאשר לא היה בכך די כדי להרתיע את העורכים והמפיקים עורבה גם מרים רובינשטיין, פקידה בכירה במשרד המשפטים. כאשר עסקתי בנושא בתכנית הרדיו "אישי-נשי" שאותה ערכתי והגשתי ברדיו האזורי (אמצע הדרך) הופנתה תלונה של נחום עידו, דובר משרד העבודה והרווחה, כנגדי על "חשד לעבירה על החוק בתוכנית ברדיו אמצע הדרך" (25 לאוגוסט 1998) אל הנהלת הרשות השניה לטלביזיה ולרדיו. התלונה התבררה כבלתי מבוססת והיא מלמדת כיצד מתערב המשרד באופן פעיל ומאיים על אמצעי תקשורת, ואפילו הזוטרים שביניהם, כדי למנוע דיון ביקורתי, שעלול ליצור ספיקות בציבור ביחס לאמינות ולמקצועיות של עובדי הרווחה בטיפולם בקטינים. בתכנית אחרת שבה עלתה סוגיית לקיחת תינוקות לאימוץ דרש הדובר במכתבו ממנהל התחנה "לנקוט נגדה (נגדי) באמצעים ולהפסיק את תוכניתה. היועצת המשפטית של משרד העבודה והרווחה תשקול הגשת תביעה משפטית נגד הד'ר הרצוג. בנוסף הוריתי לעובדי משרד העבודה והרווחה שלא לשתף פעולה עם תחנת הרדיו 'אמצע הדרך' עד תום בדיקתך". (4 באוקטובר 1999). גם במקרה זה לא נמצא כל בסיס לטענה שנעברה עבירה על החוק האוסר פרסום פרטים מזהים מתיקי אימוץ ומתיקי קטינים הנדונים בבתי משפט לנוער.
תגובתו של מנהל התחנה, צבי שפירא (8 בנובמבר 1998), מחזקת עוד יותר את הטענה ביחס לכוחניות רווית האלימות המרומזת בטיפולו של משרד הרווחה, בכל ניסיון לחשוף את שיטות העבודה האלימות שלו כנגד הקטינים והוריהם: "תמהני על הניסיון להציב את ממסד הרווחה כ"צד נפגע" צריך תפיסה אורוולינית של השפה כדי לטעון לפגיעה בעקבות השידור כאשר העובדות "זועקות" בשם הנפגעים... אני רואה בתלונת משרד העבודה והרווחה נסיון חמור להשתקת הטיפול התקשורתי בנושאים בעלי חשיבות רבה עבור הציבור. העובדה, שמר נחום עידו, דובר המשרד, העלה האשמות חסרות שחר ובסיס וללא כל בדיקה של ממש, מצידו, מעידה שאין מדובר בתום לב של המתלונן... נראה לי, לפיכך, שהתלונה תמוהה ומעלה חשש לשיקולים זרים. מאחר וידוע לי שמשרד העבודה והרווחה פועל באופן עקבי כדי למנוע מהתקשורת להעלות נושאים שבטיפולו, כאשר עלולה להישמע ביקורת על דרכי פעולתו, חשוב שהנהלת הרשות השניה תגיב כמתחייב מהמנדט הציבורי הנתון לה, להבהיר כי לא תאפשר "סתימת פיות". נראה לי, שיש מקום שהרשות השניה תעביר מסר ברור לגופים ציבוריים ובעלי עצמה כמו משרד העבודה והרווחה, שלא יוכלו להשתמש בכוח הנתון להם בחוק כדי לאיים ולהפחיד. במיוחד נכון הדבר ביחס לתכניות ולמגישי תכניות המטפלים בנושאים בעלי רגישות ציבורית רבה. יותר מכך, נושא התלונה קשור לחשיפה בפני הציבור של פגיעה, לכאורה, באנשים חלשים ביותר בחברה, חסרי אמצעים כלכליים וקשרים פוליטיים של ממש להגן על היקר להם ביותר, על ילדיהם. אמצעי התקשורת הם כמעט הדרך היחידה שלהם לזעוק כנגד עוול ושרירות לב. הם ה'נפגעים' האמיתיים". אני רואה לעצמי זכות וחובה לאפשר טיפול יסודי בפגיעת המימסד בזכויות אדם יסודיות".
בעוד שרשויות הרווחה עושות שימוש בתקשורת על כל סוגיה, כדי לקדם את ענייניהן, מנועה התקשורת כמעט לחלוטין מלעסוק בענייני קטינים, במיוחד כאשר הם או הוריהם מבקשים להשמיע את זעקתם. סיכוייהם של הורים להיעזר בתקשורת כדי ליצור הד למאבקם ברשויות הרווחה שלקחו מהם את ילדם – כמעט בלתי אפשריים. החוק אוסר אזכור שמם של הקטינים או פרטים מזהים אחרים מתוך כוונה להגן עליהם. בחסות החוק נשללת מכלי התקשורת האפשרות להעמיד תחת ביקורתה את עבודתם ואת מניעיהם של פקידי הסעד.
לא בכדי מירב הפרסומים בנושא הם באמצעי תקשורת "זוטרים", שם למשרד הרווחה יש פחות נגישות (מבחינת המעקב) וגם, ככל הנראה, הוא תופש אותם כפחות נחשבים ולכן כפחות מזיקים. כך ניתן להבין את הפרסום הביקורתי בעיתון "מקור ראשון". בכתבה מאת קלמן ליבסקינד ("הרשות להרחקת הילד" 27.3.98). כותרת המשנה מצביעה על המשמעות המתבקשת משלל הסיפורים המובאים בכתבה: "קטינים עלולים להילקח בכפייה מרשות משפחתם למשפחות אומנות או לפנימיות, למרות שלעיתים מצבם שם גרוע יותר מאשר בבתיהם. בית המשפט מקנה סמכויות נרחבות לפקידי הסעד, שאינם תמיד חסרי פניות, שכן לעיתים  הם כבר הספיקו להתעמת עם המשפחות בשלבים מוקדמים של המאבק על החזקת ילדיהן". זוהי, כמובן, ביקורת שמשרד הרווחה אינו מעוניין שתגיע אל הציבור הרחב.
הרתוריקה של "חוסר מסוגלות הורית", היא חלק בלתי נפרד משיטת ההצדקה של פעולות ההשתלטות על ילדי אזרחים חלשים בכל הדוגמאות שמביא ליבסקינד. דברים המובאים מפי עו'ד אייל אורטל, המייצג מספר משפחות שילדיהן הוכרו כ"נזקקים" ונלקחו מהן, מוסיפים עוד מספר היבטים לתמונה. וכך הוא מצוטט בכתבה: "בכל הנוגע לדיני אימוץ ילדים וכן בכל הנוגע לחוק הנוער, המצב המשפטי בישראל הינו שערוריה רבתי. אין במדינה שום מוסד, רשות או שירות וולונטרי כלשהו שיגן על זכויותיה של משפחה או של אם חד הורית שנאלצים להתמודד משפטית מול השירות למען הילד או מול פקידת הסעד. יחסי הציבור המפרגנים שנעשים בתקשורת לטובת השירות למען הילד ולמען פקידות הסעד יוצרים סטיגמה הקושרת אוטומטית מאפיינים שליליים כנגד כל משפחה שמתנהלים נגדה הליכים. בפועל ברור שבדרך כלל הורים אלו הם אנשים חסרי יכולת כלכלית, ולעיתים זהו כל פשעם. משפחות רבות עומדות מתוסכלות בפני תסקירים על גבי תסקירים, חוות דעת מוזמנות מראש של פסיכולוגים, וממתינות לפסקי דין של בתי משפט לנוער, שאין בפניהם אלא את המסמכים שמומצאים להם על ידי רשויות הרווחה. המשפחות הללו מגלות לא פעם כי למרות שגידלו בעבר מספר ילדים שהתבגרו כבר, הרי שעתה, לפתע, הן מוגדרות כחסרות מסוגלות הורית וילדיהן עומדים להיות מוכרזים כברי אימוץ או כקטינים נזקקים. גם הודעות של הורים אלו בבתי המשפט כי ילדיהם עוברים במשפחה האומנת, בפנימיות או במעונות לילדים – מסכת של התעללויות, נחסמות לא אחת על ידי פקידי הסעד ועובדי הרווחה בטענה כי ההודעות הן הודעות נקמניות, טורדניות ונובעות מקנטרנות. בית המשפט מוטעה פעם אחר פעם להניח כי האנשים הפשוטים שטוענים לפניו ללא עורך דין בדרך כלל, בודים מליבם סיפורים, הכל משום שפקידי הסעד מנפנפים כל העת בתסקיריהם, בחוות הדעת מטעמם וב'כוונותיהם הטובות' כשלעיתים מדובר רק בסכסוך קשה של חזקים מול חלשים".
חסימת התערבותה של התקשורת עולה גם בכתבה זו בתיאור תסקיר לבית המשפט, אודות מצבו של ילד שהוצא מבית אימו. בתסקיר מלינה פקידת הסעד על כך שהאם מצליחה "לעורר אמפתיה אצל עיתונאים ורודפי כתבות" ובשל כך היא מבקשת לאסור המשך כל פרסום – גם ללא זיהוי שמו של הקטין, וזאת לטובת הקטין ולהצלחת ההליך הטיפולי". ליבסקינד מציין בהקשר זה כי נמנע מהעיתון לפרסם תלונות של הורים על מעשים "חמורים של נקמנות של פקידי סעד לאחר שנוצחו בבית המשפט, כליאת ילד למשך שעות רבות בחדרו בפנימייה לאחר שהתחצף למדריכיו ועוד, בעקבות צו איסור פרסום גורף שנתקבל על ידי בית המשפט לבקשת פקידת הסעד, כאשר המטרה – 'טובת הקטין'". פקידת הסעד הראשית לחוק הנוער, מרים פבר, הנשאלת בכתבה בעניין הפרסום "מדוע אתם מתנגדים בנחרצות לכך שמשפחות שילדיהן נלקחו מהן יפנו לתקשורת" משיבה "יש אנשים שלא מסוגלים לקבל עזרה, וכל מה שהם יכולים לעשות זה להילחם בכל אמצעי אפשרי. במקרה כזה הם מגיעים לעיתונות ואז אנחנו צריכים לעמוד במתקפה. פונים לתקשורת אנשים שהיכולת ההורית שלהם לא טובה, וכל מה שנותר להם זה לפנות לעיתון. בסך הכל אנחנו מעדיפים למנוע פרסום כי הפרסום פוגע במשפחה ובקטין". לשאלה "ואם המשפחה מעוניינת בפרסום"? היא משיבה "אנחנו מוציאים את נשמתנו כדי לעזור לילדים, ואחר כך מנאצים אותנו בתקשורת וכל מה שאנחנו זוכים לו בציבור זה ביקורת – איך אתם מוציאים ילדים למשפחות מסכנות כאלה?" והעיתונאי מקשה עוד ושואל "אבל לפעמים המשפחות באמת מסכנות, והראיה היא שבתי המשפט פסקו לאחרונה במספר ערעורים נגדכם" והיא משיבה "הערעורים נתקבלו רק במספר קטן של מקרים".
ביקורת על מערכת הרווחה בבתי המשפט. ארבעה מקרים כאלו מובאים בכתבה של אריאלה אילון (לאשה 26.7.1999). בראשון מדובר באם חד-הורית לשני בנים, שהייתה במצוקה כלכלית קשה. בנה נלקח ממנה למוסד לאחר שפנתה לעזרת המחלקה לשירותים חברתיים בשל בהלתה מהתנהגות מינית של הבכור, בן ה-5. במקרה השני הוכרז בנה של רווקה כ"קטין נזקק" והועבר לפנימיה במטרה לפעול לאימוצו, על רקע תלונות שכנים במשטרה, בעקבות סכסוך קולני שניהלה עם בעל הבית. במקרה השלישי מדובר בניסיון להוציא לאימוץ שני ילדים של אב גרוש המגדלם לבדו, בעקבות אישפוזו של אחד מהם בשל שאיפת עשן בדליקה שפרצה בבית. חוות דעת של פסיכולוג של השירות למען הילד שקבעה שהאב "חולה נפש ומתקשה לספק לקטינים מסגרת קבועה ויציבה", נסתרה על ידי חוות דעת של פסיכולוגית שמינה בית המשפט. במקרה הרביעי הוציא משרד הרווחה לפנימיה ילד לאם חולת נפש, אשר טופל בבית סבתו ואחותה.  לאחר שנים של מאבק מול בית המשפט ושירותי הרווחה זכו לקבל את ילדיהם בחזרה. פסיקות בית המשפט קבעו כי רשויות הרווחה טעו כשהוציאו את הילדים מביתם.
מקרה נוסף שבו בית המשפט פסק כנגד רשויות הרווחה קיבל פרסום בעיתונות ("הם רצו את הילדה שלי לעצמם" מוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות 19.4.96). הכתבה, מאת עמליה ארגמן-ברנע, המספרת על אשה שאימצה ילדה בברזיל, מדגישה את העובדה שמשרד הרווחה נלחם על חזקות. כאשר התגרשה האשה והבעל-לשעבר ובת-זוגו החדשה הציעו לעזור בגידול הילדה היא הסכימה. האשה, המרואיינת בכתבה, חוזרת וטוענת כי העובדה שהאימוץ נעשה שלא באמצעות השרות למען הילד היתה לצנינים בעיני עובדותיו. השימוש בפרסומים  השליליים (שכנראה המשרד עצמו היה מאחוריהם) על שיטת אימוץ זו מחזקת את הטענה בדבר המאבק כנגד האיום על המונופול שאותו ביקש המשרד לשמר בידיו. פקידת הסעד הודתה, שלא לפרוטוקול, בכך שהיא "תופסת טרמפ על הטענה, שילדים רבים אומצו על ידי הורים לא מתאימים, הובאו הנה ונזנחו. בכל דיון בבית המשפט היא חזרה והשתמשה כלפי הילדה שלי במילים 'נקנתה', 'נמכרה'". יש לציין, בהקשר זה, כי הביטויים האחרונים חושפים את העובדה שתינוקות משמשים כמשאב לחלוקה, כלומר למסחר בהם. מובן שהשתמעות זו מוסתרת היטב בשיח העוסק ב"טיפול בקטינים" ובאימוץ באמצעות משרד הרווחה.  
סמכויות מרחיקות לכת והתנהגות אלימה ללא רסן. נקודה נוספת שמחזקת הכתבה היא הסמכות הנרחבת העומדת לרשות המשרד, בתהליך ההשתלטות על קטינים והאלימות הננקטת בפועל במהלך יישום החלטות בית משפט. שוטר מנע מהאם בכוח פיזי מלהיכנס לגן לקחת את בתה והגננת מנעה בכוח פיזי מהילדה הבוכיה ללכת אל אמה. וכך אומרת האם בעקבות התיאור הקשה של התערבות המשטרה בעזרת צו חירום שהוציא בית המשפט לבקשת פקידת הסעד "באותו ערב באה המשטרה לעצור אותי על התפרעות במקום ציבורי. לפי חוקי מדינת ישראל, פקידת סעד יכולה להפקיע בצו-חירום ילד למשך שבעה ימים. צו-חרום בן ארבע שורות יכול להחרים כל ילד במדינת ישראל, אם היא מחליטה שהילד בסכנה". האיום בנקיטת אמצעי כפייה ואלימות ליווה גם את המפגשים בין האם לבתה במשרדי הרווחה "בפעם הראשונה זה היה מזעזע. היא נצמדה לי לחזה, והשוטר הרוסי עומד ומשגיח, וחמש פקידות סעד מסביבנו. אני פורשת ידיים לצדדים, מראה להם שאני לא נוגעת, רק קמליה מחזיקה בי, ופקידת הסעד מצווה על השומר להפריד, והוא אומר שאינו יכול". הצגת הכוח והשליטה הפיזית משיגה כמובן את מטרתה, שכן בהמשך האם הופכת להיות קואופרטיבית למראית עין "עשיתי מיליון ואחד דברים רק כדי לרצות את המערכת. זו הייתה מטרתי האחת. הייתי לובשת בגדים מרופטים של אמא שלי, לא צבעתי שיער, הייתי בתת-משקל. כשהגעתי בפעם הראשונה עם חולצה פרחונית ומכנסי פלנל של אמא שלי, אמרה לי פקידת הסעד ,'סוף סוף את נראית כמו אמא'". בכתבה של אילון באה לידי ביטוי בוטה המשמעות המאיימת של סמכויות היתר ביחס לקבוצות חלשות כמו נשים חד-הוריות. וכך מצוטטת שם אם שנלקחו ממנה ילדיה "בעקבות המקרה שלי אני פונה לכל הנשים החד-הוריות, ומתחננת בפניהן: אם אתן עניות ולא משכילות, אל תלכו לבקש עזרה משירותי הרווחה. ברגע שתדרכו על מפתן הדלת תסומנו כנשים שילדיהן בסיכון, ועד שתבינו מה קורה תוכתרו בתואר חסרות מסוגלות הורית. הילדים שלכן יהיו זרוקים באיזה מוסד, ואת הנזק הזה אתן תאכלו כל החיים שלכן. אם הייתי יודעת היום את מה שלא ידעתי אז, כף הרגל שלי לא הייתה דורכת במקום הזה שתפקידו לעזור לחלשים, ולא לשבור ככה משפחות ולקחת להן את הילדים".  
אך אפילו הסמכויות הנרחבות, התמיכה השגרתית של בית המשפט בהמלצות פקידות הסעד ואמצעי הכפייה המצויים בידי מערכת הרווחה עלולים שלא לספק את התביעה של משרד הרווחה לשליטה מוחלטת ולחופש השימוש בכפייה. כאשר, בהחלטה החורגת ממנהג השופטים לתמוך באופן גורף בהמלצות פקידות הסעד, השופט אסר על אימוץ הילדה והורה "רק" על העברתה למשמורת רשות הסעד אשר "תקבע מקום חסותה בהתאם לצרכיה" פעלה פקידת הסעד באופן נחרץ כדי לקדם הליך של אימוץ. בהחלטה (הנראית כיוצאת דופן על רקע שיתוף הפעולה השגרתי בין בית המשפט לפקידות הסעד) להחזיר את הילדה לאמה שאל שופט הנוער שאלות נוקבות והביע ביקורת קשה על אופן ניהול הפרשה על ידי מערכת הרווחה. בתום השנה שהוקצתה להרחקה הילדה מאמה, בינואר 1995 הוא כתב "נדהמתי להיווכח שנעשו כאן פעולות הנוגדות את המגמות שנקבעו בתיק זה. בניגוד להכרזת בית-המשפט מתחילים לעסוק בילדה זו כמועמדת לאימוץ חוזר, וכאשר עניין זה יורד מהפרק, מחליטים על החזרתה לבית האם ועורכים הסכם טיפולי, לפיו הילדה תחזור אליה אך ורק אם תשפר את התנהגותה, כלומר, מכיל "איום בסנקציה'... יש לחזור ולהזכיר ל'שירותי הטיפול' למיניהם כי אין הם עומדים מעל לחוק... יש גם לתת את הדעת על הגדרה ברורה יותר של תפקיד וסמכויות פקידת הסעד ו'רשויות הסעד'".
משרד הרווחה עשוי להתעלם אפילו מהחלטות של בית המשפט העליון, כאשר הן אינן לרוחו. דוגמא לכך היא החלטת בית המשפט העליון בפני המשנה לנשיא שלמה לוין, השופט תיאודור אור והשופט יעקב טירקל, בפסק דין שבו לשכת הרווחה של עיריית ירושלים, ומדינת ישראל הן המשיבות בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 31.5.98, על פסק דין שנתן השופט צבי סגל. החלטת השופט סגל חייבה הוצאת ילדי משפחה מחזקת הוריהם למוסדות באחריות משרד העבודה והרווחה. החלטת שופטי בית המשפט העליון הייתה כדלקמן: "א. הערעור מתקבל בזה ופסקי הדין של הערכאות שקדמו לנו מתבטלים. ב. שני הילדים הגדולים א. וי., ירשמו לבתי הספר המתאימים בתיאום בין עו'ד בן הדור ומחלקת החינוך של עירית ירושלים, ואנו ממנים את עו'הד בן הדור, בהסכמתו לטפל ברישום האמור, יינתנו שיעורי עזר הנחוצים לילדים אלה לצורך קידומם. ג. הילד ח. ישאר בשנת הלימודים המתחילה ביום 1.9.98 בגן הילדים". מקרה זה היה כרוך בהוצאה שרירותית של ילדים מחזקת הוריהם. ההחלטה, שזכתה לתמיכת בית המשפט המחוזי בוטלה, כאמור, בהחלטת בית המשפט העליון. למרות ההחלטה המפורשת והחד-משמעית המשיכו רשויות הרווחה במאמציהם להוציא את הילדים מחזקת הוריהם. המשפחה כולה ברחה והסתתרה במשך תקופה ארוכה בשטחי הרשות הפלשתינית עד שאותרה על ידי רשויות הרווחה, שלקחו את הילדים, העבירו אותם למוסדותיהן והביאו למאסר האב, בשל "חטיפת ילדיו" ושיתוף פעולה עם האוייב.
גם בית המשפט לענייני משפחה בירושלים מתח ביקורת חריפה על פקידת סעד בשירות למען הילד במשרד הרווחה ועל השירות עצמו, "בשל מאמציהם הבלתי נלאים למסור ילדה לאימוץ לרבות הכשלה מכוונת של פגישותיה עם אמה הביולוגית והטעיית בית המשפט". כך דווח בהארץ (בכתבה מיום 17 ביולי 2000 מאת משה ריינפלד). חוות דעת של הפסיכולוג רמי בר גיורא קבעה שלהורי הילדה אין מסוגלות הורית. החלטת השופטת, שקבעה לשמר באופן זמני את הקשר בין הילדה לאמה הביולוגית, הוסתרה מהאם. נאמר לה שהילדה אמורה להילקח ממנה והפסיכולוג גוייס לתמיכה במהלך. כלומר, במקרים בהם רשת השותפות הביאנרגונית (בין מערכת הרווחה והשירות הפסיכולוגי לבין בית המשפט) נסדקת וההתנהגות האלימה של פקידי הרווחה כלפי קטינים והוריהם נחסמת מעט, הם אינם מהססים לעבור גם על החוק ולהתעלם מהחלטות בית המשפט.  
בקורת דומה של בית המשפט נמצאת בפרסום אחר מאת משה ריינפלד (הארץ), כאשר יהושע פלפל, שופט בית המשפט המחוזי בבאר שבע סירב לאשר מסירת ילדה לאימוץ למרות קביעת פסיכולוגים כי אמה "מפגרת ופרימיטיווית". בסיפור זה עולה הרתוריקה של "אמהות ראוייה" ו"מסוגלות הורית" והכלים ל"אבחון", חוות הדעת של פסיכולוגים ופקידי סעד. במקרה הנדון ביקר השופט את מערכת הרווחה על השימוש בעדויות שמיעה בלבד באשר להזנחת הילדה, הכאתה ועוד, בלא לעשות כל ניסיון להוכיח את הטענות באמצעות עדים. השופט פלפל קבע: "חוק האימוץ לא נועד לאפשר חלוקה מחדש של ילדים והעברתם ממשפחה אחת למשפחה אחרת רק מפני שבמשפחה החדשה רמתם של ההורים הרבה יותר גבוהה או מפני שבמשפחה אחרת תנאי הגידול והאווירה טובים יותר מאשר אצל המשפחה הביולוגית". דברים אלו מהווים חיזוק, שבא מצד מערכת שלטונית, לטענתי כי הילדים מהקבוצות החלשות, משפחות חד-הוריות (שבראשן נשים), עולים חדשים, נכים וכיוב', מהווים משאב לסחר בין-מעמדי בקטינים, שבו פקידות הסעד ושאר פקידי רשויות השלטון הקשורים ליישום חוק הנוער וחוק האימוץ הם המתווכים.
פרשת ילדי תימן, האלימות וההשתקה. הלגיטימציה לשימוש בכפייה ובאלימות על ידי רשויות המדינה נגד קטינים והוריהם והשתקת הפרסום הם לא תופעה חדשה. נראה שלחטיפה ואולי למכירה של התינוקות של עולי תימן בשנות ה-50 וה-60 ממחנות העולים להורים מבוססים יותר בישראל ובחו'ל, היה דפוס דומה, בעיקר מבחינת התיאום המשתמע בין ארגוני השלטון והשתקת הפרשה. העדויות של ההורים, שמיעוטן התפרסמו בעיתונות ובשלוש ועדות חקירה נפרדות, מראות את הדרכים השיטתיות והמאורגנות שבהן רשויות המדינה גזלו את הילדים. פרשה זו הוסתרה מהציבור במשך קרוב ל-50 שנים. פרסום הממצאים בנובמבר 2001, לאחר כמעט שבע שנות חקירה של הועדה השלישית בראשות יהודה כהן ויעקב קדמי (שהחליף את כהן), מצביע, במידה רבה, על דמיון בשיטות הטיוח וההכחשה שאיפיינו את עבודתן ומסקנותיהן של הועדות שקדמו לה. שושי זייד בספרה "הילד איננו, פרשת ילדי תימן" (2001) טוענת כי "הדמיון הרב בין העדויות השונות מצביע על כך שהיעלמות הילדים לא הייתה מקרית ולא נבעה מפעולתם של אנשים יחידים. אין ספק שמדובר במערכת מכוונת ומאורגנת ובדפוס פעולה שיטתי; עובדי ציבור - אחות, עובדת סוציאלית או נהג אמבולנס – לקחו את הילד ממשפחתו בדרכי עורמה, בכוח או באמתלות שונות: 'הילד חולה', 'בבתי התינוקות התנאים מוגנים יותר', 'לילד יהיה טוב' וכדומה". היא מצטטת את דבריו של השופט כהן המחזקים תיאור זה: "אנשים מופיעים פה ונותנים סיפור שחוזר על עצמו. בכל פעם אותו דבר, וזה מראה על דרך התנהגות של אנשים רבים, לא רק במחנה זה או אחר, אלא בכל מקום. זה כמו דפוס מסוים שחוזר על עצמו" (שם: 13).
ההשתקה היא היבט מרכזי בפרשה זו ויכולה לשמש דוגמא לשיטת השימור של אינטרסים שלטוניים, המתבססת על מיסחור אוכלוסיית הקטינים בישראל. הדברים עולים בחריפות רבה מכתבות עיתונות שהתפרסמו במהלך מאבקם של עוזי משולם ותומכיו, ברובם יוצאי העדה התימנית, בפרט מסדרת הכתבות של יגאל משיח ('הארץ' 8.12.1995; 22.12.95; 29.12.1995; 5.1.1996;  12.1.1996; 16.2.1996; 5.7.1996; 5.9.1997). כתבותיו של משיח מצביעות על כך שמאחורי הפרשה עומדות רשויות השלטון וכי הן פועלות בכל דרך אפשרית כנגד חשיפת האמת. בין הארגונים שפעלו לצד השלטון בימי הקמת המדינה היו גם הסוכנות היהודית וארגוני נשים. חטיפת ילדי המהגרים, שמצבם החלש והפגיע איפשר לפגוע בהם וביקר להם והשתקת המעשים, התבססו על שיתוף פעולה נרחב בין זרועות השלטון השונות לבין הארגונים המסייעים. משיח עומד על כך שהוועדה שהתמנתה בעקבות "פרשת עוזי משולם" הייתה מראש מנועה מלגלות את האמת "הוועדה נלחמה כשנה נגד משרד הפנים, שכל חומר הוועדות היה ברשותו, ולא יכלה לו. המשרד הערים קשיים ביורוקרטיים אדירים". הוא מביא עדויות רבות המלמדות על הדפוס והשיטה שעמדו מאחורי המיסחר ב"ילדי תימן", השקרים העקביים שנאמרו להורים על מות ילדיהם, העברתם למוסדות ארגוני נשים (על פי מפתח מפלגתי), טשטוש העקבות במסמכי הלידה והשימוש באמצעים אלימים כאשר התעוררו קשיים: גירוש האימהות המבקשות לברר את גורל ילדיהן איומים במניעת תלושי מזון ובמכות ("בכניסה למעון עמדו שומרים עם נבוטים"). העיתונאי יוסי ולטר (מעריב 28.4.95: "רבים מילדי תימן הנעדרים נחטפו ונמכרו לאימוץ") מצטט את ארנון נבות, קצין משטרה לשעבר, המדווח כי בוצעו חטיפות וכי ילדים נמכרו לאימוץ ב"פעולה ממוסדת, תופעה שחזרה על עצמה". בכתבה זו נחשפות במעט שיטות הטשטוש והסתרת הפרשה מלפני 50 שנים וההשתקה על ידי נציגי המדינה היום. נבות אומר: "נפטרים רבים לא נכללו ברשימות משרד הפנים. דרשתי להעביר החומר למטה הארצי כדי להזינו במחשב ולהצליב מידע עם המשפחות. לצורך זה הייתי זקוק לטנדר. נתקלתי בקיר אטום. אמרו שאין רכב ואין מקום לאחסן חומר. השתלטו על המחשב ולא נתנו לי לעבוד עליו. לימים הורו לי לרדת מהעניין". רמז לאלימות בפועל שבה נקטו פקידי השלטון נמצא בספרו של חיים צדוק "משא תימן" (1985), שם מצוטט גיורא יוספטל, מנהל מחלקת הקליטה בסוכנות. הוא נתן הוראה לקחת ילדים חולים בכוח מאמותיהן "היות וקרו מקרים שאמהות מסרבות למסור את ילדיהן לבתי תינוקות או לבתי חולים. למרות שהילדים נמצאים בסכנה אם לא יינתן להם טיפול מתאים במוסד רפואי. הכרחי במקרים אלה לקחת את הילדים בכוח. מרבית האמהות התימניות אדישות לגורל ילדיהן, הן עצמן תשושות וחולות ואין להם כמעט אפשרות טכנית לבדוק להיכן נשלחים התינוקות ומה עלה בגורלם. לעיתים מעבירים ילד מבית חולים אחד למשנהו באמצע הלילה בפתאומיות אף על פי שישנן רשימות, חלים מדרך הטבע בגלל הלחץ והאנדרלמוסיה שיבושים קשים... התופעה של אובדן ילדים כמעט בלתי נמנעת" (שם: 132). מדברים אלו מתברר פן חשוב נוסף, האשמת הקורבן כאמצעי להצדקת מעשי המימסד. האימהות הפרימיטיביות, ה"אדישות לגורל ילדיהן" והקשיים האדמיניסטרטיביים של "אין ברירה", במצבים בלתי אפשריים, מסבירים, כביכול, את המעשים. שושי זייד מביאה בספרה מסמכים ועדויות רבות המחזקים את ההיבטים הללו. במאמרי (מעריב 31.3.94) אני מצביעה על משמעות הדמיון בשיטת ההשתלטות על הילדים אז והיום. השיטות לא השתנו באופן מהותי: קטינים משמשים את השלטון כמשאב לשימור כוחו, באמצעות עקירתם מאוכולוסיות חלשות והעברתם למשפחות מבוססות יותר, המקורבות לעליתה השלטת. תהליך זה מתבצע תוך שימוש ברתוריקה אידיאולוגית ופרופסיונלית, המשמשת להצדקת מעשי האלימות של השלטון ופקידיו ולהכחשת כל אחריות למעשים.
ילדי עולי אתיופיה במוסדות. העברתם המאורגנת של ילדי העולים מאתיופיה לפנימיות עליית הנוער עם הגעתם לארץ בשנות ה-80 הייתה שונה במידה רבה מהוצאתם במירמה ובכפייה של ילדי העולים בשנות ה-50 מהוריהם לאימוץ. המהגרים שהגיעו לארץ נתנו הסכמתם ליציאת ילדיהם למוסדות ולפנימיות. גם חזקתם על הילדים והנערים לא נשללה מהם. אך זו הייתה דוגמא נוספת לאופן שבו בעלי הסמכות והכוח בשלטון יכולים היו בקלות רבה להשתלט על מרבית ילדי המהגרים כדי לעשות בהם שימוש לצרכים פוליטיים. כך אמנם ניתן להבין ממסמך שהתפרסם ב"חדשות ה.ל.ה, הועד הציבורי למען החינוך בשכונות ובעיירות פיתוח" (גיליון 55 אפריל 1995). וכך נאמר שם: "90% מהתלמידים האתיופים, בגילאי 12-18, לומדים בפנימיות". בכותרת המשנה נאמר: "מסמך שהגיע לידי ה.ל.ה מעלה כי מדובר במדיניות ממשלתית. ההחלטה לנתק את ילדי העולים מאתיופיה מחיק משפחותיהם התקבלה על-ידי משרד החינוך ובמשרד הקליטה בממשלת הליכוד. הממשלה הנוכחית המשיכה בקו בו החלה קודמתה". אלי עמיר, מנכ'ל עליית הנוער, אומר שם "עליית הנוער קלטה את רוב אוכלוסיית התלמידים האתיופים בגלל החלטה שנכפתה עלינו על-ידי זבולון המר, שר החינוך בממשלה הקודמת". במכתב שעמיר מפנה אל זבולון אורלב ב-11.10.92 הוא מונה בפירוט רב את הפגיעה בנוער העולה ובקהילה האתיופית כולה, בשל מדיניות הקליטה החינוכית הזו. בין השאר הוא מונה את הפיכת העולים ל"אנשים תלויים בחברה ובמוסדותיה" שידור של מסר לילד כי "הוריו אינם מסוגלים לטפל בו, להיות אחראים לגידולו" וכך נפגעת "ללא תקנה, דימוי האב, האם והמשפחה. במובן רחב יותר אנו משדרים כי נואשנו מההורים ואנו לוקחים את ילדיהם מהם". "ילד שלא התנסה בחיים בתוך משפחה ואשר נותק ממקור החום, האהבה והצמיחה המשותפת והחיכוך עם אחים ואחיות, יקשה עליו לגדל משפחה בריאה משלו". עמיר אף קושר ישירות בין מדיניות הקליטה בשנות ה-50 בהקשר זה לזו של שנות ה-80: "הוצאת כל הילדים מהבית משמעותה הנצחת מדיניות האסון של קליטת העליה בשנות ה-50 שהתייחסה להורים כאל 'דור המדבר'".
כך מסביר אלי עמיר מדיניות גורפת זו של הוצאת ילדים ממשפחותיהם: "מי שם אותנו? ברור לי כי נוח למשרד החינוך ולגורמי הקליטה להוציא את הילדים מהבית, זה מקל על תנאי המגורים, פוטר את מערכת החינוך מכאבי ראש וטירחה גדולה וקטטות עם ראשי ערים ורשויות שדורשים כהנה וכהנה, אבל מה יהיה על גורל הקהילה בעתיד? האם לא למדנו שום דבר מלקחי העבר?" בהיסתמכו על חוות דעתו של פרופ' פויירשטיין הוא מוסיף: "ההחלטה להוציא את כל הילדים לפנימיות שעיקר החניכים שם באים משכבות מצוקה, משמעותה שאנו מתייחסים אליהם מלכתחילה כאוכלוסיה במצוקה וכי הם טעוני טיפוח כקהילה. קביעה זו יוצרת סטריאוטיפ ודעה קדומה נגדם, ואף מכתיבה את דרך קליטתם". עדות אישית המחזקת את פגעי הפיתרון המוסדי פנימייתי עולה מ"מכתב מנערה הלומדת באחת הפנימיות של עליית הנוער" (שם) בין השאר היא מספרת: "יש הרבה בעיות בפנימיות. אף אחד לא יודע. רק אנו יודעות שהלימודים אינם כמו שצריך. הלימודים חוזרים על עצמם. לא למדנו את השפה, כאן לומדות רק עולות אתיופיות, בלי ותיקים. כשאנחנו נכנסנו לפנימיה היא היתה ריקה. אנחנו פתחנו אותה. כל התלמידות לא שמחות בפנימיה הזו, אבל אין ברירה, אי אפשר לצאת מכאן. יש לנו בניין גבוה והם סוגרים אותנו בבניין אחד. בכל שבועיים אנחנו יוצאות הביתה בהסעה. מכניסים באוטובוס אחד הרבה בנות והוא מסתובב כל היום עד שמגיעים לבית. הם מכניסים אותנו כמו שסוחרים מכניסים סחורה, ביחד... אני יודעת רק דבר אחד – לטאטאט ריצפה. אני מרגישה כמו שבוייה".
מתברר, שהמיסחר בילדי המהגרים מתאפשר על בסיס טיפול גורף וריכוזי. ההסבר שנותן אלי עמיר למדיניות מתעלמת מהפן המרכזי שלה, האינטרסים הפוליטיים. כל ילדי העולים הועברו לחינוך הדתי, על פי הסכם אולטימטיבי בין הרבנות וראשי העדה האתיופית, שקבע כי העלייה לארץ תותר רק אם הגברים יעברו גיור ואם ילדיהם ילמדו בחינוך הממ'ד. הילדים הוכנסו למסגרות נפרדות לילדי עולים מאתיופיה בבתי הספר היסודיים ובני הנוער נשלחו לפנימיות. כך הפכו מוסדות עליית הנוער למוסדות דתיים. פירושו של דבר, העברת ילדי העולים במרוכז ובאופן בלעדי למוסדות החינוך הממ'ד גררו הקצאה נכבדה של תקציבים ותקנים למקורביהם של ראשי המפד'ל בממשלה באותם ימים, זבולון המר וזבולון אורלב. הכפייה על הנערה וחברותיה לשהות בפנימייה, כפי שהיא כותבת במכתבה היא תוצאה בלתי נמנעת של המיסחר בילדי העולים. גם אם לא ננקטו בפועל מעשי כפייה ואלימות כדי להשאירם במוסדות הרי שתחושת השבי והייאוש מבטאים את השלכות ההשתלטות על חייהם.
התיאור של אוכלוסיית מוסדות עליית הנוער במכתבו של אלי עמיר מהווה את חוליית הקישור בין ילדי המהגרים (רובם מעדות המזרח) בשנות ה-50 לילדי המהגרים בשנות ה-80. וכך כותב עמיר: "החינוך הפנימייתי, כפי שעליית הנוער עושה אותו היום, מיועד לילדים שנפלטו מהקהילה, מבתי הספר הקהילתיים, ילדים שסוחבים על גבם כשלונות חמורים בלימודים, בחברה ובמשפחה". עמיר לא ציין עובדה חשובה אחת, שמרבית החוסים בפנימיות עליית הנוער הם בני עדות המזרח. בהקשר זה, של השמתם במוסדות, הם מטופלים על ידי רשויות המדינה (משרד החינוך, עליית הנוער) כ"נוער במצוקה". שוב, כקטגוריה הומוגנית, המוגדרת במונחים סוציו-אקונומיים, אשר הופכת את בני הנוער לקבוצה הנסחרת בשוק הרווחה, באינטרקציות הבינארגוניות והפוליטיות.
סיפורו של איציק לוי (על בסיס ספרו "עדות חסויה", שפורסם ב-1996, הופק סרט תיעודי "נערים במוסדות", שהוקרן ב"עובדה", תכניתה של אילנה דיין בערוץ 2) על שבע שנות שהות במוסדות חסות לנוער עבריין, משקף את הביטויים הקיצוניים ביותר של המציאות המוסדית וגורלם של בני נוער, החוסים בה. זהו סיפורו של נער, בן ליוצאי מרוקו שהגיעו לארץ בשנות ה-50. בגיל 12 הוא נשלח מבית הוריו בשכונה ד' בבאר-שבע אל מעון מצפה-ים, מוסד סגור מוקף גדרות וחומות בנוף-ים, שנועד לאבחן נוער עבריין. מאז היותו בן 10 למד להכיר את חוסר האונים של הפרט – הקטין, ממשפחת מהגרים מזרחית, מול הכוח המשולב של נציגי המימסד: שוטרים, קציני מבחן, מדריכים, מנהלי מוסדות, סוהרים, עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, שופטים. מתגובותיו המובאות בהמשך למסמכים שהצליח לקבל לרשותו (רק חלק מהם) לאחר מאבק ממושך וכתוצאה מהחלטת בג'ץ, ניתן ללמוד על השקרים, העיוותים שבהם נעשה שימוש רב בחוות הדעת שהובאו לבתי המשפט, על המניפולציה בתיאורים, על ההחלטות שאינן קשורות לחוות הדעת ועל האלימות הרבה שספג ממדריכים, במהלך השנים במוסדות. באחת מתגובות אלו הוא כותב "למראה ההגדרות המלומדות על אישיותי המופרעת ("חסר בסיס אמוציונלי") והמפלצתית, הייתי מאחל לפסיכולוגית הפלמונית ולעובדת הסוציאלית האלמונית (שמן נמחק מן המסמך בקפדנות ובזהירות), לעבור את הגדר ולחוות על בשרן חודש ימים בתוך מעון ממשלתי סגור לנערים עבריינים. את התצפית עלי, החיה איציק, הן ניהלו בתוך מוסד ממשלתי עלוב, כשאני מוקף נערים קשים ואלימים ביותר, לצד מדריכים/סוהרים קשוחים לא פחות ובעלי כישורים פדגוגיים די מפוקפקים (ומחוסרי בסיס אמוציונלי)." (בקובץ המסמכים המצורפים לספר).
מניעת הגישה של איציק לוי למסמכים, למרות שחלפו למעלה מ-20 שנה מאז השתחרר מבית הכלא, והאפשרות להקרין את הסרט על תקופת שהותו במוסדות רק לאחר שנים כה רבות, היא המחשה נוספת לחשיבותו של כלי מרכזי בידי השלטון כדי לשמר את נכס השליטה בקטינים כמשאב חברתי-פוליטי: הסתרת דרכי טיפולה בקטינים ומניעת חשיפתן לציבור הרחב. דוגמאות רבות לנקודה זו מוצגות בגיליון 47 של ה.ל.ה (פברואר 1994) בעיקר בהקשר של מסמכי איבחונים הנוגעים בהעברות ילדים לחינוך המיוחד. אומרת אחת המרואיינות "ההתעקשות שלהם לא לתת לי את המסמכים מוכיחה עד כמה המערכת מעוניינת להסתתר בתוך חומת השקרים שהם בנו".
מקרים שבהם רשויות המדינה משתפות פעולה ומגבות אחת את השנייה בשימוש בכוח הכפייה נגד קטינים והוריהם, בעוד הם משתיקים ביקורת ציבורית הם בבירור אינם אירועים יוצאי דופן.
התנהגות אלימה במוסדות בחסות המדינה. מציאות רוויית אלימות רווחת גם היום במוסדות הרווחה בחסות המדינה ואינה נחלת העבר (עליו מספר איציק לוי בספרו). סיפוריה של הנערה שתואר לעיל על תקופת שהותה ב"צופיה" מלאים בפרטים קשים על שיטות השמירה, הפיקוח והדיכוי, הנהוגות במוסד כלפי הנערות החוסות. מובן שגם אירועי אלימות בין הנערות לבין עצמן הן חלק בלתי נפרד מהווי החיים במקום. הדברים מתוארים היטב בכתבה של עמיר בן דוד במעריב (9.6.99) המתייחסת למוסד סגור לנערות חוסות בשם "מסילה". לפי הכתבה התרחשו במקום "עשרות ניסיונות התאבדות" בתקופה של מספר חודשים ונערה בת 16 תלתה את עצמה באותה תקופה. יתר על כן, לפי התיאור "אונס, סמים, מכות, חיתוך ורידים בסכינים", היו התרחשויות כמעט יום-יומיות במוסד. נראה שארועים, בהם משמשת אלימות כלפי חוסים במוסדות המדינה, בין אם בינם לבין עצמם או בידי הממונים, הם חלק משגרה [כפי שגם משתמע ממאמרי (הרצוג 1991)]. המחיר ההולך ופוחת של חיי אדם במוסדות אלו נהיה למצב נורמלי.
מוסדות פסיכיאטריים הם דוגמא נוספת לשימוש נרחב ושגרתי בסמכויות מטעם המדינה, לצורך הפעלת כפייה כלפי חוסים, לעיתים קרובות תוך פגיעה בזכויות האדם ואף בחוקי מדינה בסיסיים. ידיעה שפורסמה בהארץ (ב-29.11.2000) מאת העיתונאי רן רזניק, ממחישה בחדות נקודה זו. בידיעה דווח כי "איגוד הפסיכאטריה, המאגד את כל הפסיכיאטרים בישראל, יוצא באופן חסר תקדים נגד שופטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, סביונה רוטלוי. זאת בעקבות פסק הדין שנתנה רוטלוי באחרונה, שבו קבעה כי מצבם של חולי הנפש המאושפזים בכפייה בישראל קשה אף יותר ממצבם של אסירים – 'משום נטילת צלם אנוש מהם עקב נטילת תרופות שפעמים רבות שוללות את יכולת הדיבור, החשיבה, והביטוי" ובגלל 'כליאתם' במוסדות הפסיכיאטריים". ועוד נאמר בידיעה כי "פסק הדין האחרון מצטרף לשורה של פסקי דין שנתנה השופטת רוטלוי בשנים האחרונות, שבהם העלתה ביקורת חמורה על פגיעות קשות בזכויות הבסיסיות של החולים, בכבודם ובחירותם – מצד פסיכיאטרים מחוזיים, ועדות פסיכיאטריות של משרד הבריאות, רופאי ומנהלי בתי חולים פסיכיאטריים, ופרקליטות המדינה. השופטת רוטלוי קבעה עוד בפסקי דינה, שפסיכיאטרים מחוזיים במשרד הבריאות, ופרקליטות המדינה, מתעלמים שוב ושוב מהתקדימים המשפטיים בנושא, כולל פסקי הדין שהיא עצמה נתנה ופסיקות בית המשפט העליון".
כלומר, סוכנויות המדינה נוקטות בטכניקות של אלימות כדי לקחת אנשים מבתיהם, משפחותיהם, חבריהם, ולשכנם במוסדות שבחסות המדינה, תוך שלילת חירותם, פגיעה בבטחונם וזכויות האדם שלהם. השתקת הביקורת הציבורית והתקשורתית הופכות את המציאות המוסדית והאלימות השלטונית לעולם "אחר", לא קיים ולא רלוונטי לאלו שמחוץ לו. כך משתמרת שליטה, המתבססת על השימוש באלימות מוסתרת ועל אידיאולוגיה סוציאלית של דאגה ל"מסכנים".
תהליך המיסחור של ה"מסכנות הסוציאלית" והסוואת האלימות של הפקידים והארגונים מאחורי טענת האלימות של ה"מטופלים". דוגמא מאלפת לתהליך המיסחור והסוואת האלימות, בהקשר של טיפול בקטינים, מצויה ב"תוכנית אב לאומית לנושא ילדים ונוער בסיכון ואלימות במשפחה", שהפיק משרד העבודה והרווחה (תשנ'ח). תחילתו הפורמלית של התהליך היא ברמה הפוליטית: קביעת יעד על ידי שר העבודה והרווחה ועיקרו הוא ביצירת קשר בין "אלימות במשפחה" ו"ילדים ונוער בסיכון" לבין ההכרח במערכות טיפול של מומחים ותקציבים ממשלתיים. בעזרת רתוריקה של מצוקות מייצרים בדו'ח, ראשי ביורוקרטית הרווחה קטגוריות של מצוקה המתורגמות, על ידי "מומחי הרווחה" באקדמיה וכותבי התכנית, להצעות של פרוייקטים. שימוש מניפולטיבי בסטטיסטיקות על "מצבי מצוקה" מספק הצדקה לתביעת התערבות טיפולית של המערכת המקצועית. "קבוצות נזקקות" הן היחידות הטיפוליות, שעבורן מייצרים סעיפי מצוקה ל"טיפול" ואלו מתורגמים למונחים של משאבים, תקציבים ציבוריים, לשם פתרון הבעיות הקשות. חלק חשוב בתהליך הוא הפרסום הנרחב בתקשורת של הסטטיסטיקות הדרמטיות והסיפורים הטרגיים. אלו מסייעים לגיוס דעת קהל שמטרתה השגת לגיטימציה ותמיכה ציבורית להרחבת התערבות ה"מומחים" ולהקצאת המשאבים לטיפול. התוצאה היא העברת תקציבים נדיבים נוספים לטיפול בנושא, אשר מאפשרים להרחיב באופן ניכר את מנגנוני הרווחה בשני אופנים עיקריים: תוספת תקנים של אנשי מקצוע "טיפוליים" והרחבה של מוסדות "טיפוליים" או "שיקומיים". ניתוח דומה ניתן למצוא בעבודות כמו אלו של גוספילד (1981), שחק (1985), סיגל (1989) והרצוג (1996).  
וכך באים הדברים לידי ביטוי במבוא לתכנית: "בעקבות קביעתו של שר העבודה והרווחה, מר אליהו ישי, כי נושא 'הילדים והנוער בסיכון' ונושא 'האלימות במשפחה' הנם נושאים מועדפים ע'י משרדו לשנים הקרובות מונתה ע'י מנכ'ל משרד העבודה והרווחה, מר יגאל בן שלום, בפברואר 1997, ועדה לצורך גיבוש הנחות יסוד למדיניות לאומית בנושאים אלו וכתיבת תוכניות מפורטות לפעולה בשני הנושאים. החלטתו של השר לחבר בין שני הנושאים נבעה מכך שישנו קשר הדוק בין שתי התופעות במספר מישורים. ידוע ומוסכם כי במקום שיש אלימות במשפחה יש ילדים בסיכון (כקורבנות או עדים) ובנוסף לכך, שתי התופעות מהוות ביטויים קשים וקיצוניים של הסכנה האורבת למשפחה בחברה המודרנית. בכל מקרה, אנו סבורים שבהרבה מצבים מדובר באותם כלי התערבות ובאותן מסגרות התערבות וכן, לא ניתן לפתור בעיה אחת מבלי להתייחס לשניה".  
"לצורך הכנת התוכנית חברו יחדיו נציגי השירותים העיקריים במשרד אשר פועלים בתחומים אלו שנים רבות ותרמו מניסיונם והבנתם התיאורטית בתחום, תוך היוועצות ושיתוף אנשי אקדמיה ונציגי ארגונים וולונטריים העוסקים בתחומים אלה". מתברר מתוך הדברים הללו כי גורמי שלטון ומימסד שונים חוברים בתהליך המיסחור של "מסכנות המצוקה": הפוליטיקאים, הביורוקרטים, אנשי האקדמיה וארגונים וולונטריים הסמוכים לשולחנם של הפוליטיקאים. רשת קשר של עוצמה שלטונית איתנה.
"תוכנית הפתרונות החדשנית", המבקשת "להגדיר את התופעות, להעריך את היקפן, להבין את גורמיהן ומאפייניהן", תובעת שלוש שנים של "טיפול" ב"בעיות החברתיות" שעליהן תובע המשרד אחריות והן: "התעללות והזנחת ילדים, ילדים עם הפרעות התנהגות ובעיות רגשיות, ילדים במשפחות במצוקה קשה ועמוקה, עבריינות נוער, נוער במצוקה ועזובה קשה, ילדים עדים לאלימות בין הוריהם, ילדים החיים בעוני, ילדים שהוריהם מתמכרים לסמים, ילדי אלכוהוליסטים, ילדים עולים, ילדי גירושין, ילדי משפחות חד הוריות וילדי מובטלים". למעשה, כל ילדי מדינת ישראל יכולים, בצורה כזאת או אחרת, להיכלל באחת או יותר מקטגוריות המצוקה, המחייבות התערבות משרד העבודה והרווחה. ואמנם, כותבי התכנית רואים לנגד עיניהם את כל אוכלוסיית המדינה כאוכלוסייה "שלה". וכך נאמר: "מטרת התוכנית איננה רק להציע פריסת מענים מיידיים לכל אחת מן הבעיות, אלא להציג תפיסה כוללת וחדשנית למדיניות הרווחה בישראל בתחומים אלה, המבוססת על מתן 'סל שירותי רווחה' לכל פרט ומשפחה אשר סובלים מאלימות או נמצאים במצבי סיכון ע'פ צרכם".
נתון מרכזי, שבו עושה התכנית שימוש, מתייחס לקטגוריה של "ילדים ובני נוער בסיכון". הנתון הסנסציוני הופך מאוחר יותר לבסיס  של קמפיין תקשורתי לתביעת משאבים. וכך נאמר "ע'פ נתונים שנאספו ממקורות שונים והערכות בעלי מקצוע מצויים כיום בישראל 331,000 ילדים ובני נוער בסיכון (כ-17% מכלל הילדים ובני הנוער) מתוכם 120,000 במצב של סיכון גבוה ומיידי ו-150,000 נשים מוכות ע'י בני זוגן" (בטבלאות עמ'  17 ו-67). לפי הדו'ח, למשל, בקטגוריה של "בעיות התנהגות" מצויים 150,000 קטינים: "הגדרת הבעייה: הפרעות רגשיות והתנהגותיות – מולדות או נרכשות – בקרב ילדים בגילאי 0-18 שאינן מאובחנות כמחלות נפש או פיגור ואשר מפריעות לתפקודו ולהתפתחותו התקינה של הילד בביתו ובקהילתו... האיפיונים: הפרעות רגשיות – פחדים, חרדות, דיכאונות, קשיים ביצירת קשרים בין-אישיים, קשיי הסתגלות למסגרות" (שם: 24). הבסיס לנתון המדהים הזה הוא "מקורות שונים והערכות בעלי מקצוע" ו"סקר מכון ברוקדייל" על באר שבע וחיפה ב-1994. הסטטיסטיקה הסנסציונית הזו פעלה היטב כחדשה מרעישה בעיתון. הכותרת הייתה: "331 אלף בני נוער בישראל חשופים לסכנה פיסית ונפשית". (מעריב 31.3.98). הכתבה (מאת ברוך מאירי ויהודה גולן) מצטטת נתונים רבים נוספים מתוך הדו'ח וכך הופכת את הנתונים הסנסציוניים לעובדה "מוכחת" עוד יותר, כלומר לאמת מוצקה, בחזקת כמה שחוזרים על האמירה יותר פעמים ומעל במות נחשבות יותר ומפי אנשים חשובים יותר, הרי שמדובר באמת מוחלטת יותר. ההמשך המתבקש הוא "הפיתרון" וכך אמנם בפירוש נכתב בעיתון במסגרת מובלטת: "הפיתרון: 'להקצות 180 מיליון שקל לנוער בסיכון'. מחברי התוכנית מציעים לתקן את חוק הביטוח הלאומי – על דעת הביטוח הלאומי – כך שייקבע כי המוסד יממן פעולות המיועדות לפיתוח שירותים לטובת ילדים בסיכון, כפי שהוא עושה היום עבור נכים, נכי עבודה וקשישים. במונחים של שנת 1997 מדובר בהקצאה של כ-180 מיליון שקל". ('פיתוח כוח אדם', שם: 92).
חוקי הכפייה של ביורוקרטיית הרווחה. מהי, למשל, משמעות הטיפול הייחודי והפתרונות החדשניים שמציעה מערכת הרווחה, עבור בעיות התנהגותיות של בני נוער? "לפתח מסגרות משותפות לפסיכיאטריה ולשירותי רווחה". הכלים לביצוע הם "כפיית טיפול וכפיית אשפוז באמצעות בימ'ש לנוער (חוק הנוער טיפול והשגחה - תיקון טיפול נפשי בקטינים, 1995), חוק הנוער 1960 וחוק חינוך מיוחד 1995. משמעות האלימות של מנגנוני הרווחה המסתתרת מאחורי הרתוריקה של אלימות המטופלים נחשפת בהקשרים נוספים. למשל, בעקרון ההתערבות המוגדר בתוכנית כ"עיבוי מסגרות חוץ ביתיות המתייחסות לאבחנה דיפרנציאלית של מצבי סיכון והפרעות התנהגות" (שם: 25), בהגדרת הקטגוריה "נוער במצבי עזובה וסיכון חמורים" המתייחסת ל"נוער בגילאי 12-25 אשר מצויים בתהליכים של ניתוק מן הבית, בעלי קשיי הסתגלות ותפקוד במסגרת לימודים ו/או עבודה המצויים על סף היפלטות ממסגרות אלו או שנפלטו מהן והם חסרי מסגרת השתייכות חברתית" (שם: 26). לטיפול בקטגוריה זו מיועדים הכלים החקיקתיים הבאים: חוק העונשין – תיקון מס' 26 1989 (חוק פגיעות בקטינים וחסרי ישע), חוק הנוער שפיטה ענישה ודרכי טיפול 1971, חוק הנוער טיפול והשגחה 1960, חוק העונשין – תיקון מס' 22 1988 (עבירות מין), חוק לתיקון דיני עונשין – הפסקת הריון 1977, וכן כל התע'סים המפורטים בדו'ח הועדה לילד ונוער בסיכון" (שם: 27).
אלימות מדריכים במוסדות חסות לילדים. שימוש בכוח פיזי של הורים כלפי ילדיהם מוגדרת כאלימות וכסיכון לשלומם הפיזי והנפשי של הילדים. לעומת זאת, שימוש בכוח פיזי על ידי "מטפלים", "מדריכים" במוסדות המדינה, מוגדר כאמצעי לגיטימי למניעת פגיעה, הרס ואפילו כאקט מחנך, מרגיע ומשקם. במאמרו "אחיזה ככלי טיפולי במסגרות חינוכיות ופנימייתיות" בוחן אמתי מגד (2001: 69-91) את ה"ערך הטיפולי של טכניקת האחיזה HOLDING)) אצל ילדים, המציגים התנהגות קיצונית בלתי נשלטת, בפנימיות טיפוליות ובמוסדות של חינוך מיוחד". הוא מסביר: "הרציונל המוצג מבוסס על תיאוריית ה-ATTACHMENT, תיאורית יחסי האובייקט, טיפול משפחתי והדרכת הורים וכן על תיאוריות וממצאים הנוגעים לערכו של המגע. המטרה באחיזה, כפי שהיא מוצגת במאמר זה, אינה רק ריסון פיזי של הילד בעת ההתפרצות אלא גם יצירה של התקשרות בטוחה בין המדריך לחניך, עידוד להבעת רגשות, חיזוק השליטה העצמית, הגברת יכולת הבחירה ועוד. כמו-כן המאמר מציג את הסכנות האפשריות בשימוש מוטעה  באחיזה, מטווה קווים לשימוש נכון בה, מדגיש את החשיבות שבהדרכה מתמשכת לצוותי עובדים". שלא במתכוון, חושף המאמר את העובדה שעובדים סוציאליים וחוקרי רווחה מודעים למשמעות הקשה של השימוש באלימות כלפי הקטינים שבאחריות עובדי המוסדות. הביקורת וההסתייגות מתבררים באמצעות דחיית גישות "קודמות" כמו "ריסון פיזי בהצבת גבול וכעונש" וציטוט אמירות כמו זו של לוטצקר (LUTZKER 1994) ה"מקווה לא לראות עוד לעולם את המחקר הזה" (על מחקר הבוחן טכניקה הנקראת "אחיזה בשני כיסאות" במאמרו של מגד, עמ' 71) וביקורת על הרציונל של "אחיזה לשם יצירת קירבה" על כך ש"אחיזה נוגעת שוב לשימוש בכוח, וכן לאפשרות של פגיעה במנגנוני ההגנה של הילד, מכיוון שהאחיזה אינה מתבצעת בקצב שהילד מכתיב אלא בקצב שקובע המטפל" (שם: 74). ההתנהגות האלימה של הילד מוגדרת כ"התנהגות בלתי נשלטת". היא מוסברת על ידי בעיות באישיותו ו/או במשפחתו של הילד ("חסך במגע וחסך בסמכות") ללא קשר ליחסי הכוח הבלתי מאוזנים במשפחה ובמוסדות עוד יותר, בין ילדים למבוגרים. לפי הרציונל האינטגרטיבי המוצע על ידי הכותב "אחיזה טיפולית אמורה לתת מענה למעגל ההתנהגויות הבעייתיות שנוצר, לעתים קרובות, באינטראקציה עם ילדים אלו. כל זאת, תוך סיפוק החסכים המשמעותיים במגע, בהכלה, בסמכות ובנוכחות" (שם: 79). מטרות האחיזה הטיפולית הן: "ביטחון קיומי" "שליטה עצמית" "עצמה", "קרבה ואמון", "חיבור עם רגשות" "בחירה".
למקרא ה"כללים להבטחת אחיזה בטוחה ויעילה" (שם: 81-82) ותיאור ה"עמדה החשיבתית והרגשית של האוחז" (שם: 82-83) והתדריך המדוקדק למאפייני "עמדת המטפל" (שם: 85) מתבררת עצמת ההכחשה העצמית והשכנוע הפנימי שחייבים לגייס העובדים והחוקרים ברמה של בחינה עצמית ומודעות למעשיהם בקשר להפעלת כוח פיזי כלפי החוסים. ולבסוף, פירוט הסכנות "בשימוש באחיזה" (שם: 87) מחדד את הסתירה הערכית-מוסרית שאיתה מתמודדים העובדים בשטח והחוקרים, המציידים אותם בלגיטימציה האקדמית. למשל "אחיזה עלולה להשיג בדיוק את התוצאות ההפוכות כאשר היא מתבצעת באופן לא נכון ולא אחראי. כשהאחיזה מתבצעת באופן כוחני או מעניש, היא עלולה להוות שחזור של החוויות הכואבות מעברו של הילד ולחזק אצלו דפוסים בעייתיים. כשהאחיזה מתבצעת כנקמה בילד, מתוך זעם של המדריך, או מתוך הצפה וחוסר שליטה, אין כל אפשרות שהוא יוכל להיות קשוב לצרכיו המשתנים של הילד ולהיענות להם" (שם: 87) וכך הופכת רשימה של 10 סוגי חששות ופחדים ש"כולם מביאים איתם לאחיזות" למסמך הודאה בדיסוננס הקוגניטיבי (בז'רגון המקצועי הטיפולי) או במונחים עממיים: להודות בשקר הפנימי איתו חיים המטפלים, בכל הרמות, כאשר הם נוהגים באלימות ומבקשים להאמין בכוונותיה הטובות והמועילות.  
ביקורת עצמית על מנגנוני הרווחה. עבודתה של מילי מאסס (1996: 415-429), שהיא חוקרת ומרצה בעבודה סוציאלית, מהווה דוגמא יוצאת דופן לדיון המוסרי המתבקש מהפרקטיקה של עבודת פקידי הרווחה. היא מעלה לדיון ציבורי את ההכרה בעוול שנעשה לקליינטים וחושפת את העובדה שמדובר במערכות כוח שבהן העובדים הסוציאליים פועלים בשם החזקים, בעזרת ערכיהם ואמונותיהם. היא טוענת, בעקבות ניומן (NEWMAN, 1994) ש:"מקורות הידע, העומדים לרשות המומחה, אינם מובחנים מן הנורמות והאמונות, העומדות בבסיס ההגדרה של טובת הילד שקבעה החברה המיוצגות ע'י בית-המשפט. אין ברשותנו מיומנויות המאפשרות לנו 'לעקוף' את תלותו של הילד במבוגר, וכך במקום להציע לבית-המשפט נקודת ראות נוספת הופך המומחה להיות שליחה של הערכאה השיפוטית" (שם:425). בעקבות פרוסט ושטיין (FROST & STEIN 1989) היא מסבירה: "מרבית ההורים, שאנו באים אליהם בתביעות בשם עקרון טובת הילד, נמנים עם שכבות מצוקה, והכרתם בערך עצמם מוגבלת ביותר. מצוקה איננה רק מחסור חומרי, היא גם השפלה ופגיעה בכבודו של האדם. הדרישה המופנית להורים אלה, לציית לדרישות שלנו ללא נסיון ממשי לשנות את תנאי חייהם מעמיד את ההורים, החיים בשולי החברה כקבצנים גם ביחס לילדיהם. כך אנו גורמים לפגיעה נוספת בכבוד הילדים. הרגשת פגיעה כזו מלווה, בוודאי, ילדים רבים המוצאים מן הבית, ומכשילה את הטיפול הניתן להם במשפחות אומנה ובמוסדות, כאנשי מקצוע העוסקים באוכלוסיות השוליות חובתנו להישמר מכל משמר, שלא לשמש בידי החברה שוט המופנה כלפי אוכלוסיות אלה בשם עקרון טובת הילד". (שם:422). ועוד היא טוענת כי "ההתגדרות בידע ייחודי מקנה למומחה כוח רב, אך כאשר במקום בידע משתמש המומחה בנורמות ובאמונות, קיימת סכנה שהכוח הניתן לו ינוצל לרעה... השימוש בגלימת המומחה, כדי להעלות מיתוס ארכאי שנועד להשפיע על רגשות השופטים ובדרך זו להטות את החלטתם, איננה אלא ניצול הכוח, שניתן לנו בתוקף מומחיותנו, כדי לקדם את אמונותינו האישיות. בתחום האמונות האישיות אין לנו, המומחים, כל יתרון על פני כל אדם אחר בחברה, ולא בשל אמונותינו האישיות אנו נקראים לחוות את דעתנו בבית-המשפט. שימוש כזה במעמדנו הוא מעילה בתפקיד, התארגנויות של הורים נגד תפקודם של עובדים סוציאליים בשאלת הפקעת זכויות הורים, להן אנו עדים היום צריכות לשמש לנו אות אזהרה" (שם:426-425). ולבסוף היא מצביעה בבירור על ייעודו האמיתי של העובד הסוציאלי, ככלי שרת (או שוט, כנ'ל) לפיקוח על החלשים: "עקרון טובת הילד מקבל את משמעותו מתהליכים חברתיים. העובדים הסוציאליים בונים את תפקידם, לשמור על טובת הילד, על-פי נורמות שנקבעות על-ידי קבוצות המרכז בחברה... מומחיותו של העובד הסוציאלי, הבנתו בהוויה האנושית והקשר שלו עם קבוצות השוליים, משמשים כיום כלי שרת בידי החברה, כדי לפקח על שכבות נחשלות" (שם:426).
מאסס פותרת את הקונפליקט המוסרי בעזרת מרשמים: למשל, שעל העובדים הסוציאליים להיות מודעים למקומם ולמערך החברתי שבו הם פועלים, לפעול כמפשרים ולא כבוררים, לקדם יחס של כבוד להורים ולאמונותיהם, להתייחס באופן שווה ערך לאמונות ולנורמות של הורים, "ליצור תפנית בעמדתנו כלפי מוסדות החברה, להיות צנועים כשאנו באים לטעון בשם עקרון טובת הילד", ליזום פרויקטים של "עזרה להורים ושירותים שיעמדו לרשות הילדים וההורים". מאסס מייצגת ניסיון חריג לשנות את יחסי הכוח והשלכותיו האלימות. למרות זאת, העובדה שהיא נאחזת ב"מרשמים" ובדיון אידיאולוגי מרמזת על כך שבסופו של דבר גם היא, כמי שמשלבת פרקטיקה של עבודה סוציאלית מחקר והוראה, נאלצת לייצג במסקנותיה את המערכת ואנשיה למען שימורה ושימור האינטרסים שלהם.
הביקורת של מבקרת המדינה. ביקורת זהירה על עבודת פקידות הסעד ומנגנוני יישום של חוק הנוער וחוק האימוץ, התפרסמה בדו'ח השנתי של מבקר המדינה מ-1998 (מס' 48 עמ' 488-503). הדו'ח מצביע על שורה ארוכה של עבירות עובדי מערכת הרווחה ובתי המשפט על החוקים, על זלזול בהם ופגיעה יסודית בזכויות ה"מטופלים". כך נאמר שם: "בשניים מבין ארבעה בתי המשפט לענייני משפחה שנבדקו, לא נמסרו התסקירים של פקידי הסעד לחוק ס'ד לבעלי הדין, שהם בדרך כלל הורי הקטין. עוד נמצא, כי במקרים רבים אמנם הועמד התסקיר לרשות בעלי הדין, אך הוא הוגש סמוך מדי לדיון, לעתים ביום הדיון עצמו. עוד הועלה, כי בהליכים שיזם פקיד סעד לחוק הנוער בבית משפט לנוער, במטרה לכפות טיפול על הקטין, ובכלל זה הוצאתו ממשמורת הוריו, לא נמסר החלק של התסקיר ובו ההמלצות הטיפוליות למשיבים. בתסקירים אחדים שהגישו פקידי סעד לבתי המשפט או לבתי הדין נמצאו אי-דיוקים, מהם מהותיים. פקידי הסעד גם לא תמיד פירטו, בתסקירים ובתיקים שניהלו במחלקות לשרותים חברתיים ברשויות המקומיות (להלן – לשכות הרווחה), את דרך הכנת התסקיר, את ביקורי הבית, מועדי הפגישות וכיו'ב. תשעה תסקירים שבית המשפט לענייני משפחה הזמין ואשר התייחסו ל-9 מבין 57 תיקים שנבדקו, לא הוכנו כלל. ... סדרי הפיקוח והבקרה של פקידי הסעד הראשיים ושל פקידי הסעד המחוזיים על פקידי הסעד המקומיים אינם מספקים, ואין בהם כדי להבטיח שפקיד הסעד לא פגע בזכויותיהם של בעלי הדין". חוק הנוער הסמיך פקידי סעד לחוק הנוער, במצבים שאינם סובלים דיחוי, לכפות על קטין טיפול באמצעות צו חירום. הוצאת קטין מביתו באמצעות צו חירום לא תעלה על 7 ימים. לעניין זה נקבע בדו'ח: "כיוון שמצד אחד מדובר בסמכות רבת עוצמה, ומצד אחר נחוצה החלטה מהירה, נקבעו בתקנות ובהוראות התע'ס מנגנוני בקרה; לאחר מכן דרוש אישור בית המשפט. תקנות החוק והוראות משרד העבודה והרווחה (להלן – המשרד), שמטרתן לקיים מנגנון בקרה על הפעלת צווי החירום בידי פקידי הסעד המקומיים, אינן מיושמות באופן קפדני או אינן מיושמות כלל" (שם:488).
התגובות המובאות מטעם אנשי המשרד אליהם פנתה מבקרת המדינה הן שטחיות ובלתי מחייבות ומבקרת המדינה מקבלת אותן, כך נראה, כפשוטן וללא הסתייגות. מה שמלמד על כך שהעובדים מודעים לכוחם וליכולת שלהם לרצות את המבקרת ברמה של "מס שפתיים". מתברר, שהמבקרת מסתפקת בהסברים הדלים ומאפשרת את המשך הזלזול בבקורת גם כאשר זו חלקית ותלונות ההורים (והילדים) תופסות בה רק חלק מזערי. ועוד, משרד המבקרת מזכיר את האפשרות לבקש "צו חיסוי" על התסקירים כ"דרך שבה רשאים פקידי הסעד לנקוט כדי למנוע חשיפת המסמכים בפני ההורים". זאת, במקום לבחון את שיטת החיסוי, כדרך נוספת המעצימה את כוחם ושליטתם של העובדים וכדרך שפותחת בפניהם את הפתח לפעול ללא מיצרים ולנקוט בכל האמצעים כדי להוציא ילדים מבתיהם. כלומר, הביקורת נשארה ברמת הנהלים וההליכים ונמנעה מלגעת בתשתית הכוח והאלימות הננקטים כלפי האזרחים, למעט בנושא הייצוג בו נאמרים דברים ברורים (שם:497): "לדעת מבקר המדינה קשה להפריד בין טובת ההורה (שאינו הקריטריון הקובע), מזה, לבין טובת הקטין, מזה. כרגיל טובת הילד היא לשהות בבית הוריו. אך אם הורה אינו מיוצג ואינו מקבל את התסקיר, יתכן שלא ידע להעלות טענות שהיו משנות את החלטת בית המשפט. כך שלא תינתן למען הקטין ההחלטה הנכונה ביותר והמבוססת ביותר".
הרתוריקה הפרופסיונלית-אידיאולוגית בבסיס הסמכויות של מנגנוני הרווחה. דובר כבר לעיל (עמ'  ) על התשתית האידיאולוגית המשמשת את מערכת הרווחה והמערכות השותפות לה (בעיקר בתי המשפט והפרופסיות המאבחנות) בניהול הסחר בקטינים כמשאב חברתי-פוליטי. הוזכרה הרתוריקה של "טובת הקטין",                  "HOLDING", "קטינים בסיכון" ו"מסוגלות הורית", כחלק בלתי נפרד מהליכי הוצאת ילדים מהוריהם ומשיטות הטיפול בהם במוסדות המדינה. אעמוד פה עוד על השיח הפרופסיונלי הקשור ל"זכויות הקטין" ול"סינדרום הניכור ההורי".
הרתוריקה של "זכויות הקטין". הטענה המרכזית, בהמשך לדוגמאות השונות שהובאו במאמר, שהרתוריקה האידיאולוגית - פרופסיונלית משמשת בהחלטות ובמעשים של הפקידים באופן אינסטרומנטלי ומניפולטיבי, והיא נקבעת ומשתנה בהתאם ליעדים ולצרכים של פקידות הרווחה וללא קשר הכרחי ליישום מטרות חברתיות, הומניות וערכיות. כפי שהטענות של "מסוגלות הורית" ו"טובת הקטין", המעוגנות בחקיקה, משמשות להצדקת הוצאת ילדים מהוריהם, כך גם ביחס לחקיקה המבחינה ומפרידה בין ההורים לבין הקטינים ומנתקת את הקטין כישות משפטית עצמאית בעלת זכויות בנפרד מהוריו. חקיקה זו, באה, לכאורה, לקדם את זכויות ומעמד הילד, אך מופעלת פעמים רבות, כמו בהקשרים המוזכרים האחרים, כנגד הילד. שכן, כאשר הוריו אינם יכולים עוד לסייע לו, משום שאינם תופשים עוד מעמד מרכזי בדיון ביחס לגורלו, והם נתפשים כצד הפוגע בו, ניתן למעשה לקחתו, וכך לפגוע בו, בקלות רבה. גם כאשר הוא נפגע בהמשך, במשפחות אומנה ובמוסדות, אין לו מושיע. הוריו אינם שם וגם אינם צד בבתי המשפט והם זוכים להתעלמות מצד המשטרה, שהרי מעמדם נבנה במהלך הטיפול המשפטי-משטרתי כצד פוגע ומזיק. זכויות ההורים הן, בדיונים ובתהליכים אלו, עניין שולי ובלתי נחשב. טענה זו מוצאת ביסוס בעבודתה של רות הלפרין-קדרי על "יחסי אם-עובר ושימוש בסמים על-ידי נשים הרות" (1997: 338-261). הלפרין-קדרי מחדדת ומקצינה מאד את השלכותיה של ההתפתחות שהביאה להקניית מעמד עצמאי לקטין, שהוא במקרה זה עובר, שטרם בא לעולם, בנפרד ממעמדה וזכויותיה של האם. למעשה, זכויותיו כבעל מעמד נפרד ועצמאי מאמו מאפשרות את הפגיעה באם, אשר זכויותיה על העובר נשללות בשל טענת הפגיעה בעובר. טענה זו עלולה לשמש את מערכות הטיפול עד אבסורד ב"הפעלת מה שכונה             ‘PREGNANCY POLICE‘, אשר תתערב בכל החלטה שהאשה עושה במהלך הריונה, אשר בדרך-כלל מתיחסת להתנהגות חוקית לכשעצמה (כמו צריכת אלכוהול או עישון סיגריות, שנזקיהם אף פחות שנויים במחלוקת מנזקי צריכת הסמים) אבל שיש בה כדי להשפיע לרעה על העובר" (שם:279). הלפרין-קדרי מצביעה על ההשלכות החמורות של "התיקון לחוק הנוער, (חוק הנוער [טיפול והשגחה] תש'ך 1960, ס'ח 52) במסגרת קבלת התיקון לחוק הרשות למלחמה בסמים, תשנ'ה – 1995, שבו נקבע מצב נזקקות נוסף, "סינדרום גמילה", לגבי נשים המצויות בשולי החברה, במעגל הסמים, ולעיתים אף במעגל הזנות. התיקון מאפשר "לראות בכל תינוק, הסובל מתסמונת גמילה, עם לידתו – קטין נזקק. בכך מאפשר התיקון לפעול להוצאת תינוקות כאלה מרשות אימהותיהם בקלות רבה עוד יותר מאשר בעבר" (שם:262). פיתוח "זוית העובר" הוביל, לטענתה, "ליצירת הקונספציה שזכתה בכינוי האומלל 'קונפליקט אם-עובר'" (שם:263).
על פי הלפרין-קדרי ננקטים צעדים "דרקוניים", כנגד נשים הרות הנוטלות סמים: "החברה עושה שימוש בנשים לצורך בלימת הנזקים שהחברה הכללית הביאה על עצמה, מאחר והנשים, ובמיוחד הנשים ההרות, נמצאות בעמדת הנשלטות הטובה ביותר. החברה מצאה כאן את האפשרות להטיל פיקוח דרך פונקציות ההולדה הנשיות שממילא נתונות לשליטתה במידה רבה" (שם:305). הוספת עילת נזקקות לחוק [(סעיף 2(7)], משמעותה הרחבת השליטה וההתערבות של כוח הכפייה של בתי המשפט ואף יותר מכך, ניסיון לקצר את התהליך המשפטי, ולפיכך לעקוף גם את הדיון המשפטי. בשונה מהלפרין-קדרי, אני סבורה שההזדמנות להוציא ילדים מנשים במצב של חולשה היא העומדת מאחורי "משטרת ההריון" ולא פגיעה מכוונת בזכויות ההולדה של נשים. לא מפתיע, לפיכך, ש 50% מהתינוקות הנולדים עם תסמונת גמילה נמסרים בסופו של דבר לאימוץ (לפי ממצאי מחקרו של פרופ' אור-נוי, שם:316).  
הלפרין קדרי טוענת כי הוצאת ילד מרשות האם יש בה ענישה, בהגבלת או שלילת אחת מזכויותיה הבסיסיות ביותר. בבדיקות הטוקסיקולוגיות של האם ושל היילוד ללא יידוע האם ובדיווח לרשויות הרווחה על ידי הגורמים הרפואיים המטפלים, נפגעות חירויות ההולדה וזכויות יסוד להורות ולגידול הילדים של האיש והאשה. למעשה, ניתן לקחת תינוקות לאימוץ מנשים בקרב קבוצות חלשות שונות ולא רק מנשים, שלכאורה, פגעו בעוברן. כך הדבר גם בלא קיומו של חוק מוסדר המכריז "בצורה קטגורית" על כל תינוק הנולד לנשים בקבוצות אלו כ"קטין נזקק". החקיקה ביחס לתינוקות של מכורות לסמים מצביעה לכל היותר על ההסכמה הציבורית הנרחבת ועל יסוד המובן מאליו הטמון בה, לראות בנגע הסמים ובכל הקשורים אליו "מוקצים" או פוגעים באשיות החברה, שמותר ואף רצוי, לפיכך, לקחת מהם את ילדיהם ("לטובת" הילדים). השימוש באמצעים האלימים של המדינה מופנים, כך מסתבר, אל הקבוצות ה"מסומנות" שהתגבשה לגביהם הסכמה קולקטיבית באשר לסטייה או ל"חוסר המסוגלות ההורית" שלהם, ולהוצאתם מחוץ לגדר. החקיקה היא, כנראה, המהלך הסופי בתהליך הגיבוש הזה. אני סבורה שלא האשמת האשה והענשתה הן לב הענין, אלו הם רק אמצעים. הצורך בתינוקות לאימוץ לשם העברתם להורים חשוכי ילדים מקבוצות חזקות יותר, הוא שעומד מאחורי הרתוריקה האידיאולוגית והפרופסיונלית, החקיקה ואמצעי הכפייה, כדי להשתלט על "פרי בטנה" של האשה. בדיון המסכם נוגעת הלפרין- קדרי, כמעט באקראי בתוך התייחסותה לסוגיית הפונדקאות, בפן המסחרי-כלכלי הכרוך בכושר ההולדה: "החשש הוא, בין השאר, מפני פיחות של מהות האימהות לרכיבים טכניים בסיסיים, והכנסת הגורם הכלכלי לתמונה המאיים אף במיסחורה המלא" (שם:336). אם כך, במשתמע חושפת סוגיית הפונדקאות אצל הלפרין-קדרי את היסוד הכלכלי-מסחרי מאחורי ההולדה, קרי מאחורי הביקוש לתינוקות וייצורם לצורך בעלי אמצעים, שהם חשוכי ילדים.
הרתוריקה של "סינדרום הניכור ההורי". סינדרום הניכור ההורי (PAS - Parental Alienation Syndrome) הוא תיאוריה מעוררת מחלוקת אשר צברה השפעה נרחבת על האופן שבו מנוהלים מאבקי משמורת על ילדים בארה'ב. תיאוריית ה-PAS מבוססת על ההנחה שאם ילד דוחה את אביו, הסיבה הסבירה ביותר לניכור שלו היא האם. הטיפול כולל הפרדת הילד מאמו והענשת שניהם עד שהילד ישתף פעולה עם הביקור. ריצ'רד גרדנר (1987; 1991), פרופסור לטיפול פסיכיאטרי קליני בילד באוניברסיטת קולומביה, הוא המייסד והמקדם הראשי של תיאוריה זו. מאז אמצע שנות ה-80, כאשר גרדנר פירסם לראשונה את התיאוריה שלו על ה-PAS, היא הפכה במהירות לאמצעי הגנה מרכזי כנגד האשמות על התעללות מינית ופיזית, שהועלו במהלך סכסוכי משמורת על ילדים. אמצעי זה זכה להצלחה כה גדולה עד אשר חלק מבתי המשפט העניקו לגברים שטענו לניכור חזקה בלעדית על ילדיהם, אפילו כאשר האשמות על התעללות התקבלו כאמינות. לאחרונה החלו גברים להעלות האשמות של PAS נגד נשותיהם כאמצעי לקבלת משמורת בלעדית גם במקרים שבהם לא הועלו כל האשמות על התעללות. מספר נשים אפילו הפסידו משמורת על ילדיהן מפני שפסיכולוג טען שהן עלולות להפוך למנכרות בנקודה כלשהיא בעתיד.
התיאוריה של גרדנר זוכה לקיתונות של ביקורת הולכת וגוברת בארה'ב (למשל, DALLAM 1998, CONTE 1988; ואחרים) באשר לחוסר האמינות המדעית שלה (למשל,MEARA ‘O 1999; BERLINER & CONTE,  (1993הנטיה שלו להאשים נשים בניכור ילדיהן כנגד אביהם והלגיטימציה שהוא מקנה לפדופיליה (למשל, WILSON 1997; DALAM 1999). למרות זאת, בישראל אומץ גרדנר בשנים האחרונות, וההסתמכות עליו, של משרד הרווחה ושל בתי המשפט, בעקבותיו, הולכת ומתרחבת. במסמך שהוציא השרות לרווחת הפרט והמשפחה במשרד העבודה והרווחה ועוסק ב"סינדרום הניכור ההורי – PAS" מובאים עיקרי תורתו של גרדנר והנחיות מעשיות לשימושם של עובדי המשרד. וכך מתואר ה"סינדרום": "זוהי הפרעה הקשורה במאבק משמורת. כוללת שני מרכיבים שחייבים שניהם להיות קיימים: 1. תכנות של הילד על ידי הורה אחד – שטיפת מוח, השנאה של ההורה השני. 2. תרומת הילד. PAS – כשהניכור לא מבוסס על בעייה מציאותית ואין טענות אמת משמעותיות. 90% מהמקרים הניכור הוא כלפי האב וההסתה מצד האם... 10. ככל שהניכור חמור יותר – כן קשה יותר להביא את הילד לשם, האם מחבלת בביקור, מתקשרת כדי "להזכיר" לילד את הניכור, מעבירה מסר שזקוק להגנתה גם מרחוק, או משתמשת באח גדול יותר כמתכנת מסייע. במקרים חמורים – בדרך כלל לא מצליחים לקיים ביקורים". ארבעה סעיפים מתארים במסמך את "האם המתכנתת והמסיתה". בהמשך לתיאורים אלו בא הפירוט של "המניעה", החושף את הכוח והאלימות המגוייסים כנגד המנכרים, כאמור "90%" מהם נשים! וכך מונחים העובדים לנהוג ב"מקרים בינוניים": "ככל שנמשך זמן רב יותר כן קשה יותר להתמודד. הגישה המשפטית חשובה... הגישה צריכה להיות סמכותית – גישה דיקטטורית ומאיימת... אם המשמורן לא מביא את הילדים – צריך לאיים עליו בהשלכות (קנסות, מעצר בית, מעצר).... אם האמא לא משתפת פעולה – גישה ישירה של המטפל לבית המשפט כדי להטיל סנקציות מיידיות... צריך שלבית המשפט יהי הכוח להעמיד גבולות לאם... אם תכנית זו לא מצליחה – תכנית אלטרנטיבית: הגבלת התקשרויות, הגבלת זמן, פיקוח ומעצר... " וכו'.
על רקע זה מתברר, פעם נוספת, שחשיבותן של הרתוריקה המדעית, לכאורה, והרתוריקה הפרופסיונלית, לכאורה, בהקשר של "זכויות הקטין" (בנפרד מאמו), ובהקשר של ה-PAS, היא כאמצעי לביסוס ולהצדקת השליטה של ארגוני ופקידי המדינה בקטינים כמשאב לצרכיהם. במקרה של "זכויות הקטין" הסמכויות לביטול המשמורת של ההורים הופך, כפי שכבר נטען, את הקטינים למאגר תינוקות לאימוץ ולהשמה במוסדות המדינה. במקרה של ה-PAS האשמת האם בניכור הילדים משמשת, כך נראה, לשימור מערך הכוח המגדרי בחברה (כמשתמע מהציטוט של גרדנר במסמך של משרד הרווחה: "PAS החל להופיע בשנות ה-80 בעקבות התפתחות השוויוניות. כל עוד אמהות קבלו משמורת אוטומטית לא היה צורך לגרום לניכור בין הילד לאב...") וכחלק ממדיניות "רווחה" המבקשת לחסוך כספי ביטוח לאומי המשולמים לאמהות חד-הוריות, כדמי מזונות לילדים.


סיכום ודיון
המאמר עסק באלימות של רשויות הרווחה ורשויות שלטון נוספות כלפי קטינים והוריהם בכל הקשור להליכי הוצאת קטינים מרשות וממשמורת ההורים ולטיפול בהם במסגרות "חוץ ביתיות", בחסות המדינה. טענתי שהליכים אלו כרוכים בשימוש סמוי וגלוי של הרשויות באמצעי כפייה, בעבירות על חוקים שונים, בפגיעה בזכויות אדם בסיסיות, בהפעלת איומים ואלימות פיזית כלפי הורים וקטינים המסרבים לציית להחלטות ההרחקה של הקטינים מביתם ובשימוש באישפוז כפוי במוסדות לחולי נפש. כמו כן, במוסדות בהם מוחזקים קטינים נעשה שימוש רב באמצעים אלימים, כמו מכות, בידוד, איומים ובמניעת זכויות אדם בסיסיות, על ידי אנשי צוות במוסדות, כחלק משמירת השגרה והמשמעת בהם.
אני סבורה שהתנהגות אלימה של פקידים וארגונים, העושים שימוש בכוח הכפייה של המדינה נגד קטינים ונגד הוריהם קשורה למניעים אישיים, ארגוניים ופוליטיים. השימוש בשלל אמצעי כפייה, כדי להתגבר על התנגדות אזרחים ללקיחת ילדיהם מהם וכדי להחזיק בהם במוסדות, הוא יסוד חשוב בשימור המשאבים החברתיים לחליפין פוליטיים בישראל. כמדינה המתאפיינת בביורוקרטיה שלטונית גדולת מימדים ובמדיניות רווחה ריכוזית, יכולה ישראל להקנות לפקידי הרווחה שלה אמצעי כפייה לגיטימיים, כמו חוקים שהשלטון מייצר לפי צרכיהם, החלטות של בתי המשפט על פי המלצותיהם וגיוס המשטרה כדי לכפות את ההוצאה לפועל של החלטות אלו. רתוריקה פרופסיונלית ואידיאולוגית, לצד הליכים משפטיים, מספקת חלק נכבד בהצדקת ההתנהגות הכופה של סוכנויות המדינה בעיניינים של משמורת הורים על צאצאיהם. אמצעי כפייה משמשים את פקידי הרווחה גם במישור הבלתי פורמלי והנסתר. בין אלה, למשל, שימוש באיומים כלפי הורים והפעלת כוח פיזי אישי כנגד קטינים במוסדות.
הריכוזיות הרבה של המערכת הפוליטית בישראל מצמיחה מערכות של פיקוח הדוק התלויות הדדית זו בזו. מערכות אלו פועלות כדי למנוע ביקורת ציבורית על אופני השימוש בסמכויות מרחיקות הלכת המוקנות להן. מערכת הכוח הריכוזית מבוססת על שרשרת הירארכית של תלויות שבתוכה פרטים וקבוצות משתתפים בשליטה על משאבים. היא מבטיחה תיאום ושיתוף פעולה מרחיק לכת ונאמנות בקרב עובדיה בכל הרמות. במבנה זה משמשים קטינים כמשאב בתהליכי יצירת תחומי שליטה וסמכות, שבאמצעותם ניתן לתגמל פקידים על נאמנותם ותמיכתם בשלטון. אני סבורה שהסמכות החוקית לקחת תינוקות לטובת אנשים חשוכי ילדים, ובעלי מעמד כלכלי חברתי מבוסס יותר, מבטיח מחויבות ממושכת ועמוקה של האחרונים לאלו שבעמדות הכוח. מוסדות לילדים שהוצאו בכפייה ממשפחותיהם זוכים לתיקצוב נדיב והם משמשים כמקור לא אכזב של תעסוקה לפקידים זוטרים ומשרות ניהול ופיקוח, המתוגמלות היטב, לפקידים בכירים יותר. שיטת התיקצוב של המוסדות המתבססת על מספר ה"ראשים" בהם, חושפת בעקיפין את העובדה שהילדים משמשים משאב בתהליך החליפין של קניית תמיכה בשלטון. כלומר, מסירת תינוקות לאימוץ והשמה של קטינים במסגרות של המדינה משחקות תפקיד משמעותי בביסוס התמיכה בשלטון.
לקיחה של ילדים מהוריהם, השמתם במוסדות מדינה, והחזקתם שם לתקופות ארוכות ככל האפשר, כל אלה מצריכים את השימוש בכוח כפייה מאורגן של פקידי המדינה. מערכת זו זקוקה ל"שקט תעשייתי", היא מעונינת  לעבוד ללא הפרעה, מצד ההורים, התקשורת או גורם אחר. כוח כפייה חוקי משמש להשגת ה"שקט" עבור מערכת הרווחה והארגונים הפועלים בשיתוף פעולה איתה. כל ביקורת ציבורית, על אמצעי הכפייה בשימוש פקידי מדינה נגד הורים או ביחס להתנהגות אלימה של עובדים נגד חוסים במוסדות, עלולה לקעקע את השליטה המוחלטת והשגרתית.
"טובת הקטין" ו"הגנה על הקטין" הם מונחים מרכזיים במציאות זו, מפני שהרתוריקה האידיאולוגית שממנה הם נשאבים מקובלת באופן נרחב ומבוססת על הלגיטימציה הציבורית לשליטת פקידות הרווחה בתחום זה. אקסיומות של "טובת הקטין", המחוברות למונופול של עובדי הרווחה על "הטיפול" ב"קטינים בסיכון", מאפשרות להרחיק מעין הציבור את המתרחש ולהשתקת ביקורת. תלונות של ילדים על מה שבאמת קורה להם, מה שהם צריכים ומה שהם רוצים והתנגדותם למיסחור שלהם מוצגות כבלתי אמינות.
טענתי גם שהתנהגות אלימה צומחת ומתקיימת על בסיס שילוב ושיתוף פעולה בינארגוניים של מערכי כוח שלטוניים. בניגוד להנדלמן (1980), הסבור שהעברת האחריות, או "בריחה" ממנה, לגורמים אחרים (במקרה שמתגלה בעייה כתוצאה משיקול הדעת וההחלטות של הפקיד - העובד הסוציאלי) מלמדת על חולשת הפקיד, אני סבורה שיש בה ביטוי לעצמה הסמויה של המערכת השלטונית המאפשרת לפקיד לעשות מעשים שעל תוצאותיהם הוא אינו אחראי ואת מחיר כשלונם לא עליו לשלם. אני טוענת שכאן טמון יסוד האלימות, באפשרות לעשות מעשים ללא קבלת האחריות לתוצאותיהם, בלא לחשוש מהעונש בגינם ובאפשרות להיות פטורים מתשלום מחיר חברתי-כלכלי על פגיעה בבני-אדם.
הדוגמאות שהוצגו במאמר הצביעו על כך שמערכת הרווחה על כל מדרגיה פועלת כמערכת ביורוקרטית ריכוזית ומלוכדת, הנשענת על שיתוף פעולה כמעט אוטומטי של המערכות "המשיקות". נראה שבמפגש בין הפרט, האזרח, הקליינט, לבין פקידי השלטון, הוא עומד מלכתחילה בפני מערך ביורוקרטי מסועף, שבו הכפייה הלגיטימית של המדינה מופעלת נגדו. יכולתו לעמוד מול מערך זה תלויה בסדקים שבו, ב"הפרדת רשויות". כלומר, שהקשר בין הרשויות אינו אוטומטי אלא מותיר מרווח משמעותי לשיקול דעת עצמאי ומחודש בכל אינסטנציה בתוך היחידה המערכתית, בתוך ובין המערכות השלטוניות האחרות. בהקשר של הוצאת קטינים מחזקת הוריהם הביטוי ל"סדקים" קשור לאפשרות הריאלית של הפעלת שיקול דעת והחלטות עצמאיים בכל מקרה ומקרה, ברמות השונות של מערך פקידי הסעד, מהלשכה המקומית ועד הלשכה המחוזית והיחידה הארצית, בין האינסטנציות השונות של בתי המשפט ובמעבר בין מערכת הרווחה למערכת המשפט.
המאמר מעלה, בעקיפין, את שאלת הבחירה האישית-מוסרית, הכרוכה במעורבות בתהליכי הוצאת קטינים ממשפחותיהם. אני משערת כי אנשים המעזים להתבטא או לפעול כנגד הכפייה והאלימות, במקרים של הוצאת קטינים מחזקת הוריהם ובמקרים של אלימות כלפי חוסים במוסדות, אינם שורדים בתוך המערכת וכי הנשארים בתוכה בהכרח פועלים כמצופה מהם, משלימים ומחזקים את מערך הכוח שבו הם משתתפים וממנו הם מפיקים יתרונות שונים. השערה זו מצריכה מחקר אתנוגרפי על אנשים בפרופסיות ובמערכות ביורוקרטיות שונות, הבוחן את הקשר בין זהותם ותפישת עולמם לבין התנהגותם בפועל כמומחים וכבעלי תפקידים בארגון. דוגמא לכיוון מחקר כזה משמש ספרה של אריאלה אזולאי (2000), חוקרת ומבקרת של התרבות החזותית, המביא שורה של שיחות שערכה המחברת עם מומחים ובעלי תפקידים בכירים בארגונים ממגוון תחומים. הספר מצביע על צמיחתה של הזדהות מוחלטת עם תחום המומחיות, תוך התעלמות מההשלכות המוסריות של המקצוע ומאחריות אישית. שיחתה עם רוני בראומן, אשר שימש כנשיא הסניף הצרפתי של האירגון 'רופאים ללא גבולות', על הסיוע ההומניטרי שהארגון הגיש באתיופיה ב-1985, מחזקת את כוון ההשערה שעליו אני מצביעה. הוא אומר לה כך: "אף אחד מאיתנו לא טרח לדבר עם הפליטים ולשאול אותם מדוע הם פליטים... התחקיר העלה שמדובר בפוליטיקה סטליניסטית של טרנספר... בזמן שכל העולם השתאה מהפלא האתיופי, נאלצו מאות אלפים לנטוש את מקום מגוריהם תחת לחץ הממשל האתיופי. הלחץ הזה כלל אלימות צבאית ישירה, הרס מסגדים, הרס כפרים, מיסוי מטורף על נשים, על הקציר, על כל דבר שזז, כדי להכריח אותם לעזוב. זה היה טירוף ביורוקרטי. הכל נעשה כדי לחנוק את האיכרות ולבנות אדם חדש. במפעל המטורף הזה של המשטר הטוטליטרי האתיופי, הארגונים ההומניטאריים שימשו כתמיכה וכמשען. הם תפקדו כמו מגנט וכמו מסך. כמו מגנט, מפני שהם משכו אליהם את האוכלוסיה המורעבת והקלו על הממשלה את הטרנספר." (שם: 62-63). עוד הוא מסביר לאזולאי: "מדובר בהרבה כסף, משרות, יוקרה ואינטרסים בקיום המנגנון עצמו" (שם:65). בראומן פרש מנשיאות הארגון מפני שהבין את מילכוד ההתמקצעות והנאמנות לארגון ומסביר זאת למחברת במילים אלו: "אם הייתי ממשיך הייתי הופך לנשיא מקצועי" (שם: 60).

הורד את ה- PDF


Ilana, E., Azamra, Aderet,S., Shiran inside investigating rooms, July 2011


1/6/17, Prof Esther Ben-Tal Herzog  : Ilana Ambash tells how the welfare institutions (Revaha) kidnaped her children and abandoned them. Her daughter O. is now in the hospital, in a wheelchair, does not speak, needs complicated surgery, the mother is forbidden to visit her.

אילנה אמבש מספרת איך מוסדות הרווחה שחטפו את ילדיה הפקירו אותם. בתה הקטנה, אדל, בת 15, ברחה בפעם השלישית מהפנימייה, ונמצאה לאחר שלושה ימים מחוסרת הכרה בישוב מרוחק במצב קשה מלאה בחבלות בגופה ללא ידיעה מה עבר עליה.... שבועיים היא בבית חולים ועובדות הרווחה לא טרחו להודיע לאילנה על כל המתרחש ! אדל במצב קשה בבית החולים, על כסא גלגלים, לא מדברת וזקוקה לניתוח מסובך ר"ל. אילנה הגיעה לבית החולים ועובדות הרווחה מנעו ממנה להיכנס לחדר בו שוכבת בתה, כמו כן הוציאו נגדה פקידות הסעד צו הרחקה ואוסרים עליה לדבר עם בתה שזקוקה לה מאד.... אנא התפללו לרפואת אדל שולמית תהילה בת הלן אילנה איילה לבנה שתפו בבקשה

Ilana Ambash tells how the welfare institutions that kidnapped her children abandoned them.

Her little daughter, O, 15 years old, ran away for the third time from the boarding school, and was found unconscious after 3 days in Tkua in a difficult situation, full of bruises on her body, without knowing what she had undergone.

She spent two weeks in the hospital and the social workers (Revaha) did not bother to inform Ilana of everything that was going on!

O. is in a difficult situation in the hospital, in a wheelchair, does not speak and needs a complicated surgery.

Ilana arrived at the hospital and the social workers prevented her from entering the room where her daughter was lying. The welfare officials also issued a restraining order against her and forbids her to speak to her daughter who needed her very much.

Please pray for O., daughter of Helen Ilana Ayala Levana

share please

 Please listen to Ilana Ambash's heartbreaking story. All of this happens in the "enlightened" welfare state - meaningless cruelty to the daughter,the mother and the brother. More testimony about the abuse of helpless minors and mothers in welfare institutions .


Social Services abusing Ilana Ambash and her 14 year old daughter

ב -4 ביולי 2011 שירותי הרווחה הוציאו את א' אמבש מבית הוריה, כשכל משפחתה נעצרה ואביה נכלא. הילדה היתה בת 8 כאשר נלקחה למוסד של הרווחה.

האם, אילנה, הייתה צריכה להילחם במשך שנים כדי לקבל רשות לבקר את 6 ילדיה הקטינים, שכולם נלקחו למוסדות של הרווחה, ועל מנת לדבר איתם בטלפון פעם בשבוע.

בספטמבר 2015 נאלצה אילנה לנסוע לצרפת כדי לטפל במ', אחד מבניה, שסבל מהפרעות פוסט-טראומטיות חמורות בעקבות חקירות המשטרה והתעללויות במוסדות הרווחה במשך 4 שנים. אילנה ובנה התגוררו בצרפת במשך 9 חודשים. הרווחה ניצלה את ההזדמנות לארגן, בהיעדר אילנה וללא ידיעתה, דיון בבית המשפט. בעקבות הדיון בוטלה זכותה ההורית, אפוטרופסות, בנוגע לשלוש בנותיה הקטנות שעדיין מוחזקות במוסדות הרווחה. השופט קבע איסור קיום קשר ישיר או עקיף של האב או של האם עם הקטינות. במשך שהייתה בצרפת, בכל פעם שאילנה ניסתה להשיג את בתה בטלפון, העובדות הסוציאליות התנערו מאחריות והפנו אותה לפקידת הסעד שניתקה לה את הטלפון בכל פעם. העובדות הסוציאליות סיפרו לא', בת ה -12, שאמה נטשה אותה ואף מחקה אותה מתעודת הזהות שלה.
מאז שהפרידו את אילנה מילדיה, בשנת 2011, אילנה דאגה במיוחד לבתה א', שהייתה עם בעיה רפואית הדורשת מעקב שוטף בבית החולים. העובדות הסוציאליות של הרווחה סרבו לקחת את א' למעקב הרפואי הנדרש - במשך שלוש שנים !
א' בת ה-14 ברחה פעמיים מהמוסדות שבהם היא נכלאה, אחרי שסבלה והתלוננה במשך שנות שהותה על יחס בלתי הולם ומסוכן כלפיה מעובדי המוסד ונציגי רווחה. לאילנה הקלטות של א' משיחות בפיקוח של עובדת סוציאלית, בהן א' בוכה לאילנה ואומרת: "אמא זה גיהנום פה ! גיהנום !" ובשיחה אחרת: "שמעת פעם על ילדה קטנה שרוצה להתאבד ?! רוצה להתאבד במקלחת !"
בבריחה השנייה, מצאו את א' רק אחרי שלושה ימים, ב- 17 במאי 2017, בישוב מרוחק כ-200 ק"מ מהמוסד הסגור, שרועה על הארץ, כאשר היא מחוסרת הכרה, וכל גופה מלא בחבורות. כשהתעוררה, עם 'המיפלגיה' בצדה השמאלי, היא הזדקקה לכסא גלגלים כיוון שלא יכלה לעמוד או ללכת והתקשתה מאד בדיבור. ב -7 ביוני 2017, אחת מבנותיה הגדולות של אילנה הודיעה לה שא' נמצאת בבית החולים כבר שבוע וחצי, ועליה לעבור ניתוח מסוכן בראש ובעמוד השידרה באופן בהול. פקידת הסעד לא הודיעה על כך לאילנה ועד עצם היום הזה מסרבת להעביר לאם מידע אודות מה שקרה לבתה מיום שברחה מהמוסד הסגור ועד שנמצאה במצב קשה כל כך. אילנה הגיעה מיד לבית החולים ומיהרה לעדכן את הרופאים בפרט מסויים שאם הם לא היו יודעים עליו א' הייתה יכולה למות ח"ו בניתוח. קצת אחר-כך, העו"ס צעקה על אילנה במסדרונות המחלקה וקראה לשומרים לסלקה משם.

פקידת הסעד לא חששה לאשר ניתוח מסובך ומסוכן מאד - ללא ידיעתה של האם.. פקידת הסעד אסרה על אילנה להתקרב לבתה א' לפני ואחרי הניתוח, אסרה עליה לדבר איתה בטלפון או ליצור קשר איתה בצורה כלשהי.
*לציין שאילנה בדקה עם יועץ רפואי מומחה לגבי מצב א' והיכן מומלץ לנתחה, והוא אמר שללא ספק להעבירה לבית החולים שניידר שמוכשר ומתמחה במה שהייתה זקוקה לו א'. האפוטרופוס לדין ופקידת הסעד התנגדו בתוקף להעביר את א' לבית חולים שניידר והשמיצו את האם במסמכים לבית משפט המטעים את דעת השופט.

הניתוח נקבע ליום רביעי, 14 ביוני בין השעות 8.00 עד 12.00 בבית החולים הדסה עין כרם בירושלים. בשעה 11:00 בבוקר, הניתוח עדיין לא התחיל, כיוון שהאפוטרופוס של א', לא נכחה בבית החולים ולא הייתה זמינה בטלפון, ושכחה לחתום על ההסכמה לניתוח. הניתוח של הראש ושל עמוד השדרה, שהיה דחוף, עדין ומסוכן ביותר, התקיים לבסוף בין השעות 11:45 עד 15:45.

אילנה ביום הניתוח המתינה במסדרונות של בית החולים, קרוב ככל האפשר לבתה, כאשר אף נציגות רווחה או אפוטרופסות לא טרחו להגיע ללוות את א' במעמד קשה זה. לאחר הניתוח, ובהיעדר העובדות הסוציאליות של הרווחה, אילנה נשארה כל הלילה ליד מיטתה של א'. א', הקיאה דם וסבלה מכאבי ראש עזים, נרגעה על ידי מורפיום ונוכחותה של אמה.
ביום חמישי, 15 ביוני, בשעה 9:00 בבוקר, הגיעה פקידת הסעד לבית החולים וגירשה את אילנה בצעקות ואלימות מהחדר, לעיני בתה א', שאמרה לפקידת הסעד בנזיפה: "איפה את היית אתמול בניתוח שלי ?!"

הרווחה מנעה את העברת המסמכים הרפואיים לאילנה וכן את דו"ח המשטרה על סימני ההתעללויות הטריים שנמצאו בא'. במסמך היחידי שהצליחה אילנה להשיג מבית החולים, דו"ח רפואי פסיכולוגי, ניתן ללמוד כי א' סיפרה שברחה מהפנימייה כיוון שהם פגעו בה בנפש, וכאשר שמעה ניידת משטרה רצה בבהלה כי פחדה שיתפסו אותה להחזירה לפנימייה, ונפלה. מרגע שנפלה ועד שנמצאה שלושה ימים אחרי, מוכה בכל גופה ועם כוויה בכף יד – לא ידוע איזו התעללות עברה, איך ועל ידי מי.

מיום הניתוח של א' אוסרים על האם כל קשר עם בתה א' שזקוקה לה בזמן קריטי שכזה. העו"ס ופקידת הסעד דאגו לסלק את אילנה מבית החולים, ונתנו הוראה לשומרים של בית החולים לא לאפשר לאם כניסה לביה"ח.. האם הגישה דרך עורך דינה בקשות לבית המשפט, שקבע שפקידת הסעד תסדר פגישות בפיקוח פעם בשבוע, רק שלמצער – פקידת הסעד מקפידה לא לענות לאילנה באופן שיטתי, וכאשר אילנה מתקשרת מטלפונים אחרים והיא עונה, מיד כאשר אילנה מזדהה, מנתקת לה פקידת הסעד את הטלפון בגסות או מיד אחרי שמטיחה באילנה שלל צעקות נרגזות ומבזות.. א' ביקשה שאמה תלווה אותה בתקופה קשה זו, ואחיותיה הגדולות תומכות בבקשה זו. אך פקידת הסעד והעוזרת הסוציאלית דואגות לגרום לקטינות תסכול, חרדה וייאוש.

בתאריך 19/7/17 נערך ניתוח נוסף ל א' מכיוון שהראשון ככל הנראה לא הצליח... ייתכן שאם לא הייתה מתעקשת פקידת הסעד והאפוטרופא לדין לא להעבירה לשניידר, זה לא היה קורה...מעתה תזדקק א' לשיקום בביה"ח אלין ולעזרים נוספים...

במשך ארבעה חודשים קריטיים אלה, פקידת הסעד קבעה לאילנה ביקור אחד בלבד עם א', בבית החולים, בפיקוח עו"ס ולחצי שעה בלבד (!) עם איסור לדבר על המשפחה שלה או להתעניין בשלום אביה, ומאז אותו ביקור היא ממשיכה לא לענות לטלפונים של אילנה ולעורך הדין ולא מאפשרת ביקור נוסף.

Ilana Ambash waiting for results of surgical operation of O., her daughter. The Social Services forbid Ilana to enter her daughter's hospital room and later on to visit her even though the Juge permits the visits.

On July 4th, 2011, the welfare services took O. Ambash from her parents' home, with her entire family arrested and her father imprisoned. The girl was 8 years old when she was taken to a welfare institution.

The mother, Ilana, had to fight for years to get permission to visit her six minor children, all of whom were taken to welfare institutions, and to talk to them on the phone once a week.

In September 2015, Ilana was forced to travel to France for a treatment of I., one of her sons, who suffered severe post-traumatic stress disorder following police investigations and abuse by welfare institutions for 4 years. Ilana and her son lived in France for nine months. The welfare took the opportunity to organize, in the absence of Ilana and without her knowledge, a hearing in court. As a result of the discussion in her absence, her parental right, her guardianship regarding her three small daughters, who are still in welfare institutions, was revoked. The judge ruled that there shall not be any direct or indirect contact between the father or the mother and the minors.

While she was in France, whenever Ilana tried to get her daughter on the phone, the social workers shrugged off responsibility and referred her to the welfare officer who hung up the phone every time she called. The social workers lied to O., who was only 12 years old, telling her her mother abandoned her and even erased her from her identity card.

Since the separation of Ilana from her children, in 2011, Ilana was particularly worried about her daughter O., who had a hart problem requiring regular hospital monitoring. The social workers of the welfare didn’t take O. for medical follow-up for three years!

When O. was 14 years old she fled twice from the institutions in which she was closed after suffering and complaining she was in an improper and dangerous relationship with the welfare officials and the other workers of the institution. 

Ilana has recordings of conversations supervised by a social worker, in which O. cries to Ilana and says: "Mom this place is hell! Really hell!"

In another conversation: "Have you ever heard of a little girl who wants to commit suicide? I want to commit suicide in the shower."

When she escaped for the second time, O was found only three days later, on May 17th, 2017, in a settlement some 200 kilometers from the institution she was interned in, lying on the ground when she was unconscious, her entire body full of bruises.

When she woke up, with a hemiplegia on her left side, she needed a wheelchair because she could not stand or walk and had a hard time speaking.

 On June 7th, 2017, one of Ilana's eldest daughters informed her that O.. had been hospitalized for a week and a half already and urgently had to undergo a dangerous operation on her head and spinal column. The welfare officer did not inform Ilana, and to this day refuses to give the mother information about what happened to her daughter from the day she fled the closed institution until she was in such a difficult situation.

Ilana immediately arrived at the hospital and quickly informed the doctors about a detail that if they had not known about it, her daughter could have died in the operation. A little later, the social worker shouted at Ilana in the corridors of the department and called for the guards to chase her away.

The welfare officer was not afraid to approve a very complicated and dangerous surgery - without the mother's knowledge.

The welfare officer forbade Ilana to approach her daughter O. before and after the operation, forbade her to speak to her on the phone or to contact her in any way.

* It should be noted that Ilana checked an expert medical consultant who could provide the best treatment in the condition of O. and where it would be recommended to do the operation, and he said that no doubt she should be transferred to Schneider Children's Medical Center, which is qualified and specialized in whatO. needs. The legal guardian and the welfare officer objected strongly to transfer O. to Schneider Children's Hospital and slandered the mother in court with documents that mislead the judge.

The surgery was scheduled for Wednesday, June 14th, between 8:00 and 12:00 am at Hadassah Ein Kerem Hospital in Jerusalem.

At 11:00 am, the surgery had not yet started, since O's legal guardian was not present at the hospital and was not available on the phone, and forgot to sign the consent to the operation. The operation of the head and spine, which was urgent, delicate and extremely dangerous, took place between 11:45 and 15:45.

On the day of the operation, Ilana waited in the corridors of the hospital as close as possible to her daughter, when no welfare officer or legal guardian bothered to come to accompany O. in this difficult situation.

After the surgery, and in the absence of the social workers of the welfare officer, Ilana stayed all night at O's bed.

O, who vomited blood and suffered from severe headaches, was calmed by morphine and her mother's presence.

On Thursday, June 15th, at 9:00 am, the welfare officer arrived at the hospital and expelled Ilana with shouting and violence from the room in front of her daughter, O, who told the welfare officer reproachfully: "Where were you yesterday during my operation?"

The welfare prevented the transfer of medical documents to Ilana, as well as the police report on the signs of the recent abuse O. had gone through according to the signs.

The only document that Ilana obtained from the hospital is a psychological medical report which tells us that O. said that she ran away from the boarding school because they had hurt her, and when she heard a police car she started to run away in panic because she was afraid that she would be caught and taken back to boarding school and then she fell to the ground.

Until the moment she fell and until she was found three days later, beaten all over her body and with a burn wound on the palm of her hand – we do not know what kind of abuse she had suffered, how and by whom.

From the day of O's surgery, the mother is forbidden to have any contact with her daughter O. who needs her at such a critical time. The social worker and the welfare officer made sure to banish Ilana from the hospital, and gave instructions to the hospital's guards not to allow the mother to enter the hospital.

The mother submitted requests to court, and they decided that the welfare officer would arrange supervised meetings once a week, but unfortunately, the welfare officer was careful systematically not to answer Ilana's phone calls, and when Ilana called from other telephones she would first answer and hang up the phone as soon as Ilana identifies, or immediately after she slams Ilana with angry and humiliating shouts.

O. asked her mother to accompany her during this difficult period, and her older sisters supported this request. But the welfare officer and the social worker make refused.

On July 19th, 2017 O .had to undergo another operation because the former apparently did not succeed...

It is possible that if the welfare officer and the legal guardian had not tried to prevent her from being transferred to Schneider, it would not have happened... From now on, O. will need rehabilitation in Alin Hospital and additional help...

During these four critical months, the welfare officer allowed Ilana only one visit, in the hospital, under the supervision of a social worker and for only half an hour (!) with the prohibition to talk about her family or to inquire about her father's health. Since this short visit the welfare officer continues not to answer Ilana's and the lawyer's phone calls and does not allow another visit.